התפטרות רק מחלישה מאבק ומחלישה את המערכות הציבוריות כולן | אוריאל לין

מר יוסי קליין ברשימתו בעיתון "הארץ" ביום חמישי האחרון כתב שהוא מצפה להתפטרות של כמה נושאי משרה בכירים בשירות המדינה. הראשונה, אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון "(שאם לא תתפטר, איזה ערך יהיה להחלטותיה)"; המפכ"ל של משטרת ישראל ואפילו כל שופטי בית המשפט העליון, "כשהקו האדום שסימנו לעצמם ייחצה". ומה בעצם ההיגיון הבסיסי לדעתו זו? כפי שהבנתי, נושאי תפקידים בכירים אלה לא יוכלו בפועל להמשיך בביצוע תפקידם תוך שיקול דעת חופשי.

אך אולי נושאי תפקידים בכירים אלה כן מסוגלים לנהוג באופן עצמאי וכן מסוגלים לעמוד על העקרונות הטבועים באופי עבודתם? אני מניח שמר יוסי קליין סבור שלעצם ההתפטרות יש עוצמה מיוחדת המשפרת מאבקים נגד שינויים מרחיקי לכת בשיטת המשטר בישראל. אבל האמת היא שהתפטרות יוצרת מצב הפוך לחלוטין. היא לא מחזקת מחאה, היא מחלישה מחאה. היא מחלישה את ההתנגדות, והיא גם מפקירה את התפקידים שמהם מתפטרים או יתפטרו נושאי משרה בכירים לדמויות שאין אנו יודעים עד כמה ייטיבו למלא את החלל שייווצר.

אצלי עדיין מצלצלים דברי התפטרותו של שר הביטחון שלנו עזר ויצמן במאי 1980. הוא היה אז בלחץ מסוים בתוך מפלגתו וגם במערכת יחסיו עם ראש הממשלה. הוא בחר להתפטר, ומה הולידה התפטרות זו? היא ייבאה במקומו לתפקיד שר הביטחון את אריאל שרון, ואנו קיבלנו פלישה לעומק לבנון, אירוע דמים מחפיר במחנות סברה ושתילה ודשדוש ממושך של ישראל בביצת לבנון שגבה מאיתנו קורבנות רבים.

אקט של התפטרות אינו אקט שראוי למדליה ואינו אקט שראוי לכבוד אף שבהרבה מקומות הוא נחשב לכזה. יש הסוברים שאם אדם ויתר על תפקידו, נוכח מצב שבו קיימים כוחות פנימיים הפועלים נגד השקפת עולמו, זה אקט של גבורה אישית ומודל של דוגמה אישית. אבל זה לא כך אלא בדיוק ההפך. זו נטישת המערכה, פתרון קל שרק גורם לפגיעה אמיתית בציבור.

אקט ההתפטרות עשוי להדהד זמן מה בתקשורת ובמידה מסוימת גם בקרב הציבור, ולאחר זמן יחלוף ויישכח, ומה שהציבור יקבל הוא מציאות חדשה שבהרבה מקרים פועלת לרעתו. דווקא הישארות בתפקיד ומאבק על מה שנושא המשרה רוצה לשמור הם מהלך הראוי להערכה. זהו מהלך שטמון בו אומץ אישי ושירות של אמת למען הציבור.

מניסיוני הלא מועט בשירות המדינה וגם בראייה רחבה יותר הגעתי למסקנה שמי שבאמת שומר במדינת ישראל על יציבות הממשל ועל תפקוד המערכות השלטוניות הם לא השרים. זוהי דווקא השכבה הרחבה של אותם בעלי תפקידים המאיישים את כל המערכות השלטוניות שאמורות להגן על האינטרס הציבורי. הם אלה שמבטיחים לנו יציבות שלטונית והם אלה שצריכים להמשיך ולהיאבק כדי לשמור על יציבות זו ולהגן על האינטרס הציבורי.

אנו רואים היום נושאי משרה שאינם חוששים להביע את דעתם ומביעים את דעתם נאמנה. הם לא נמוגים מול חשש שיעמדו תחת ביקורת של שרים. אני שומע את היועץ המשפטי של ועדת חוקה, חוק ומשפט כיום, עו"ד גור בליי, מביע את דעתו באופן נחרץ בעוד יו"ר הוועדה, ח"כ שמחה רוטמן, בין שאוהב ובין שלא אוהב את דבריו, שומע אותו ומתעמת איתו. כך זה צריך להיות.

אפילו יש לנושאי המשרה חילוקי דעות או השקפת עולם שונה מזו של השר שלו הם כפופים, הם צריכים להמשיך בתפקידם אם הם באמת לוחמים למען האינטרס הציבורי. נטישה של נושאי משרה את השירות הציבורי תחליש מאוד את הממשל בישראל בכל רמותיו, והיא גם תאותת לשרים שכדאי להם להתעמת עם נושאי משרה שאינם מוצאים חן בעיניהם, על מנת שאלה יפרשו מתפקידם. זו תהיה היחלשות טוטאלית של כל השירות הציבורי בישראל, אשר חלקים ממנו גם היום אינם מגלים אומץ רב, ואין אני מעביר עליהם ביקורת משום שהם דואגים לפרנסתם.

מדינה אינה מנוהלת בפועל על ידי השרים. אנו מכירים את ההבחנה השטחית ששר צריך לעסוק בעיצוב המדיניות והמנכ"ל בניהול המשרד. זוהי שטות מוחלטת על שום ששר אינו יכול לעסוק כל הזמן בעיצוב מדיניות. לא מעצבים מדיניות יום ולילה ללא הרף. בהרבה מקרים אנו רואים שמי שבפועל מעצב את המדיניות, לא בהכרזות אלא בעולם המציאות, הם לא השרים.

על כן, בניגוד לדעתו של מר יוסי קליין, המאמין שהתפטרות מוסיפה דבר מה למאבק, בפועל ההפך הוא הנכון. התפטרות רק מחלישה מאבק ומחלישה את המערכות הציבוריות כולן.