אם נמשיך לאמץ את הרטוריקה של נבחרי הציבור, נפורר סופית את החברה הישראלית | דעה

בתחילת השבוע, הצלחתי, ברישול רב יש לציין, לשכוח איפה חניתי. יותר משעה הסתובבתי בין רחובות דומים, בעודי נשבעת שהתמקמתי ליד בניין ירוק, פרט שהתברר כשגוי. בייאוש ותוך כדי דחיית דברים שקבעתי להמשך הלו"ז, שני אנשים שונים, מגילאים שונים ורקע אחר לגמרי, פינו מזמנם והובילו אותי לרכב, כל אחד בדרך אחרת. בין לבין שוחחנו קצת, מן משהו כללי, ולראשונה אחרי יותר מדי זמן שיחת החולין הזו לא הכילה את המילים רפורמה, הפגנות ורוטמן. ואז זה הכה בי בבת אחת: אנחנו טובים אחד לשני, ואכפתיים, גם בימים בהם זה מרגיש כל כך אחרת.

בבוקר שלמחרת, ההתרגשות מהמחווה שזכיתי לה בעל כורחי פגה כלא הייתה. שמעתי מפגינים שמכנים חלק אחר מהעם טפילים, ותומכי רפורמה שרוכבים על גל ה'בואו נקרא לטייסים ואנשי מילואים בוגדים', ופשוט לא האמנתי. התקשיתי להבין איך הדבר הראשון שרובנו עושים כשמישהו לידנו נתקע בכביש הוא לחשוב אם יש דרך לעצור, ועדיין מוכנים לדבר ככה, עם מבט סולד כזה ששמור לאויבים מרים.

ואז הגיעה ההברקה החדשה, מבית היוצר של הפרד ומשול, גרסת הבמאי: חלוקה לקנטונים, או מחוזות בעברית. שיהיו כאן כמה מדינות, עם חוקים, מסורת ואפילו דגל אחר. אני חייבת להודות שאני מסרבת לקחת ללב אמירות שאין להן שום אחיזה במציאות, אבל הייתי מזועזעת. מחוזות? תעודות זהות בצבעים? מדינת יהודה ומדינת תל אביב? מישהו באמת רוצה להפריד את עצמו מאיזשהו מגזר בחברה הישראלית, גם אם הוא חושב, או יודע, שהוא לא מחזיק את האלונקה באותה עוצמה כמותו? חוקה נפרדת במטר על מטר מוקף האויבים שלנו? זה פשוט חלום רע לדעת שהמאבק על הרפורמה, חשוב ככל שיהיה, גורם לנו להתנער מאיתנו.

לא סיימתי להזדעזע עד לרגעי כתיבת מילים אלו, אבל הבנתי משהו: זו הרטוריקה של המנהיגים שלנו, שדבקה בנו כמו הטרנד הזה של עליות המחירים. הארס, הניכור ההדדי מכל מי שהוא לא שיבוט אידאולוגי שלנו, הוא לא המצאה פרי מוחנו הקודח, אלא ספיחים של שיח בחירות משולח רסן של שני צדי המתרס. כן, הגידופים ההדדיים של חברי המליאה במקום שפעם היה הקדוש והשמור ביותר, מחלחלים כמו מי תהום לתהום שהתחלנו לחפור בפנאטיות. ה'אנחנו והם' הזה לא באמת קיים כשמגיעים לשטח, כסתם ישראלים, בלי שנספר על דעותינו המלומדות בתחום האקטיביזם השיפוטי, שאגב מעניינות רק אותנו.

תחשבו כמה על הפנים נרגיש, אם חלילה יהיה תרחיש אימים דמיוני של פירוד, לא עם הרשות הפלסטינית, פירוד בינינו. האמת היא שהתחלתי לשרטט זאת עבורכם, כמו מה עושים עם סדר פסח, או עם הדגל היפה שלנו, אבל התחלחלתי ומחקתי, כי אין שום סיכוי שאוותר על אף אחד. כן, גם לא על אלה שחושבים הפוך ממני, כי אני יודעת שהם מדברים בכותרות. בסיסמאות. במה שהם שמעו מהנציגים שבהם בחרו.

השנה, יום העצמאות לא ירגיש כמו קודמיו. תהיה איזו שתיקה ברקע. ספק אשמה, ספק ייאוש כללי מכך שהשיא הזה, שהימרנו שאנו מספיק רחוקים ממנו, הגיע והתפוצץ לנו בפנים. שאחרי 75 שנים של עמידה איתנה מול גלי טרור, מלחמות, אבידות בנפש ומשפחות שהקריבו את היקר מכל, ועוד לא מעט שנות גלות לפני, הפכנו זרים.

עם תחושות אי אפשר להתווכח, והזרות תהיה שם, תזכיר לנו שטעינו כשחשבנו שאנחנו שונאים. במידה וחברי הקואליציה והאופוזיציה, בראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, יבינו ולו לרגע אחד מה קרה לנו, אלו שבסך הכל חיים את חייהם בצנעה, אולי, רק אולי, הם יתחילו להילחם בנגע הרע שמשתלט על כל חלקה טובה. זאת המלחמה האמיתית, המלחמה היא עלינו. ואין בה מנצחים.