פצע ונחמה: הישראליות לעולם לא מונחת בצד. היא עצמה המאבק. היא היציאה לרחובות

הקריאה "צאו מהמרפסת, המדינה קורסת" הפכה מוחשית. בתוך דקות נחיל האנשים ברחוב הפך לשיירה שעשתה את דרכה לרחוב קפלן ומשם ירדה לנתיבי איילון. בין השירים, התופים, המדורות הספונטניות והמוני האנשים שהגיעו להילחם על שחשוב להם – ידעתי שהיממה הדרמטית עוד לפנינו, ושסופה עלול להיות כואב.

"מעט מאוד פעמים, אם בכלל, קיבלנו איזושהי סמכות כלשהי בלי לערער עליה ולטלטל אותה מהרגע הראשון", אמר לי אברהם (אברום) בורג בפברואר האחרון. "למשה רבנו לא הייתה דקה אחת של נחת, לדוד המלך היו מרידות מבית, מלכות שלמה התפרקה, אף אחד מהרבנים לא זכה לאוטוריטה מוחלטת בלי שפה ושם שרפו ספרים שלו. מעולם לא הייתה יציבות שלטונית ואמון מלא בשליטים שלנו, אבל ייתכן שבגלל זה גם מעולם לא הייתה לנו עריצות".

נזכרתי במילים הללו, שנאמרו במסגרת ראיון על הרצח הפוליטי של אמיל גרינצווייג, בעת שהקשבתי להצהרתו של ראש הממשלה נתניהו על עצירת החקיקה ותחילת הידברות. הנה, עם ישראל נאבק פעם נוספת ושמר על אופייה הדמוקרטי של אומתו. אלא שהתוכנית להקמת משמר לאומי תחת אחריותו של השר לביטחון פנים איתמר בן גביר - ליבתה שוב את המוני האזרחים. ביומיים האחרונים שוב שקקו רחובות הארץ. אך הפעם שני מחנות מנוגדים התהלכו בהם. השנאה הייתה גדולה יותר, הפחד גדול יותר.

בחודשים האחרונים הפך דגל ישראל הכחול־לבן, 220 סנטימטרים לאורך ו־160 סנטימטרים לרוחב, שעליהם מצוירים שני פסים כחולים ומגן דוד ביניהם, לסמל המאבק למען הדמוקרטיה. כיום נדמים לי שני הפסים של הדגל כשני המחנות, שמצויים במרחק קבוע זה מזה. הם אינם נפגשים, אך הם תמיד מקבילים, נושאים עיניהם לאותם שני משולשים שיחד מייצרים צורה, מדינה, יהודית ודמוקרטית. והנה, המבט אל עבר אותה הצורה, הכיסופים אליה, החיים במקביל, והיות המשולשים שווי צלעות, הם מאפייניה של הישראליוּת, והם יכולים להיות ישראל. אם רק ניתן להם. אולי הישראליות, כמו הדגל, לא יכולה לעמוד במקומה, היא נעה כל הזמן. כל משב רוח קטנטן מזיז אותה. בתנועה עגולה ורכה, הישראליות נעה ושבה למקומה.

כיום, רגע לפני פסח, מבקשים מאיתנו להניח לכל. אבל איך אפשר? הישראליות לעולם לא מונחת בצד. היא עצמה המאבק, השיחה, הדיון, החיכוך. היא היציאה לרחובות. היא מדינה בהפגנה. היא לעתים המקום שממנו נרצה לברוח ולעתים היא האדמה שעליה נבנה בית. היא אהבה ושנאה, היא צלקת עמוקה, היא אמירת "יהיה בסדר" ושאלת "הכל בסדר?" אחרי פיגוע. היא קריאות "דמוקרטיה", ניצחון של מכבי בפיינל פור אירופי, הפסד כואב של נבחרת ישראל, מדליית זהב באולימפיאדה, דקת דומייה, הלוויה, דגל בחצי התורן, רבע מיליון דגלים בעזריאלי, סנדלי שורש בפריז, חיוך מבויש בטוקיו, אפליה, גזענות. היא פצע מדמם ומקור נחמה. היא שני פסים לדגל ומבט אחד משותף. היא שייכות למשפחה לא מתפקדת, אומללה בדרכה שלה, אבל היא המשפחה היחידה שאני רוצה להיות בתה.