לפרויג 10 VS לפרויג סלקט

נאמן למקור: לקראת פסטיבל הוויסקי בוחרים מומחי הוויסקי של סנהדרינק את מותג הוויסקי האהוב עליהם, והפעם: שמוליק וולברג עם לפרויג 10 VS לפרויג סלקט...

השפה הגאלית העתיקה ידעה כנראה לצמצם למילה אחת תיאור ששפות אחרות נדרשות ליותר. למשל פירוש המילה לפרויג הוא "המרחב המופלא והיפה המשקיף למפרץ". זוהי הגדרה מאוד רומנטית לוויסקי הקודר הזה. קודר, אני אומר, לא במובן השלילי כמובן. זה הוויסקי היחידי שבכל פעם שלגמתי ממנו הרגשתי בכל רמ"ח את משק כנפי ההיסטוריה של סקוטלנד ושל תעשיית הוויסקי שלה, ובוודאי אלה שמיוצרים באיילה.

תמיד חשבתי שזה הדוד האפל, ה"שושואיסט", המעניין והמסתורי בשכונת המאלטים. ילדים פוחדים לדבר אתו למרות שהוא מביא מתנות נפלאות. פעם, כשעמדתי כמציג של המותג בבית השגריר הבריטי, ניגש אליי נספח אדום שיער וסמוק לחיים, חנוט בטוקסידו ועניבת פרפר וביקש בנימוס ובמבטא אנגלי מושלם כוסית. האיש מצץ מהכוס לגימה הגונה, ומיד ראיתי איך הוא משתנה: צמח לו זקן עבות, הוא איבד את מדיו ונשאר עם אזור חלציים וחרב גדולה ופלט בקול גדול ובמבטא כבד: "AHHHHHHHHHA back HOME".

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 השכילה תעשיית הוויסקי הסקוטית, בהצלחה - ראוי לומר, לנהל נארטיב שיווקי מעניין של מסורת מתמשכת, היסטוריה מעניינת, אגדות על שדים ורוחות, וקרבות של חולמי חלומות מצד אחד; ומאידך - לפעול ולהנגיש את הנוזל הזהוב לצעירים כדי לתפוש אותם בתחילת הרגלי השתייה כמשקה "קולי" וטרנדי שאין צורך לחכות עד שנתיישב בכורסת העור בחדר עם שטיחים ורהיטי מהגוני, ומקטרת אל מול אח בוערת בקוטג' סקוטי כדי ללגום אותו.

הקו המנחה היה הרצון לתאר מאלט סקוטי כמשקה אפשרי בכל מצב. הרעיון השיווקי הזה אילץ את התעשייה ואת המזקקות להסתגל למצב החדש, לעשות שינויים ו"לשבור" לעיתים את הקו המסורתי. הדבר התבטא ביצירת סדרות שפנו, הן בטעם והן בעטיפה, לקהל בגישה הרבה יותר קלילה וטרנדית. מהלך זה הביא לפתיחתן של מזקקות חדשות, בלי כל סיפור היסטורי מאחוריהן, כמו 'גלן גוין', 'טומטין', 'סמוקהד' ועוד. וזה אפילו גרם למספר מזקקות מאיילה להוריד את רמת הכבול - הסמל המסחרי של מזקקות האי, כדי שצעירים לא יירתעו מלנסות. אבל לא לפרויג. לפחות לא עד עכשיו.

"דוד" לפרויג נשאר כל הזמן עם המוטו: "אתם תתרגלו אליי, לא אני אליכם". אפילו הסדרות האחרות מעבר ל'לפרויג 10' הקלאסי לא באו להקל, אלא להיפך. לפרויג 15, QUARTER CASC, ולפרויג חוזק חבית רק העצימו את הטירוף הכבולי ואת הטעם המורכב. ואכן, כדי ללגום כוסית לפרויג נדרשים אימוני שתייה עם ההסתייגות קלה.

כבר נתקלתי בלא מעט אנשים שהטעמתי אותם לפרויג במסגרת הכרה של עולם הוויסקי והטעם כבש אותם מיד. אבל עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה: גם בלפרויג נפלה שלהבת, אבל במובן הטוב של המילה. קברניטי המזקקה שחררו בעת האחרונה שגריר חדש, צעיר ומלא עזוז כדי להצטרף לאותו נארטיב שיווקי צעיר תחת השם "לפרויג סלקט".

לפרויג סלקט בא בדיוק לגשר בין מה שהיה למה שיהיה. רוח הכבול ממשיכה לרחף בעוצמה מעל הנוזל אבל שימוש סלקטיבי יותר בחביות, כולל שימוש בחביות חדשות שאינו חלק מהמסורת, מייצר טעם רך ופירותי. הוויסקי עדיין שומר על ריחות העור והאדמה הרקובה, ואפילו מניב ריח פרחוני והרבה דשא ירוק, אבל מעגל לגמרי את התרופתיות, את היוד והמליחות שמאפיינים את המקור. הסלקט בהחלט הוא שומר על ה-DNA של המותג, אבל מביא אמירה קלילה. "הדוד" לפרויג מגלה חוש הומור וקורץ לעולם. בכיף אפשר לשתות אותו ביום קיץ ולא להתבייש לעשות את זה עם קרח.

נו, ועכשיו ההכרעה? נאמר לי שאני צריך להכריע בין השניים ואני תוהה למה? מה זה בחירות שיש לי אפשרות לשים פתק אחד בלבד? למה לא לשתות הכל? פעם מזה ופעם מזה, ככה, לפי מצב הרוח. אבל חובה היא חובה ואני אכריע בדרך דיפלומטית.

כיוון שהגעתי לגיל שבו אני יכול כבר לשבת על כורסת עור בקוטג' סקוטי אל מול האח, ומכיוון שכן התאמנתי שנים רבות בשתייה ו"דוד" לפרויג לא מפחיד אותי כי אם להיפך, אנחנו דווקא חברים טובים. ולכן אני אשאר מסורתי ואעדיף את לפרויג 10. מצד שני, כיוון שאין לי כורסת עור ואני בעצם בתל-אביב בדירה שכורה ולא תמיד אני רוצה ערב רציני מדי, אני מוצא את לפרויג סלקט כוויסקי נהדר, בעיקר בגלל שהוא מחבר בין מסורת ישנה לעולם חדש.

* רשימת מותגי הוויסקי המשתתפים בפסטיבל עשויה להשתנות בהתאם למצאי בחנות ביום האירוע.