"ממרומי האלפטיקל בחדר הכושר הכל נראה אפשרי", כך אמרתי לחברתי הטובה באחד הימים של בוקר אביבי, אחרי קפה מפנק. שחרור האנדרופינים גורם לך לחוש שהכל אפשרי וקל.
חלומות שחלמת אתמול בלילה, מתגשמים ביו טיפת זיעה אחת לאחרת, העבודה שרצית נמצאת בהישג יד, הילדים נראים רגועים יותר, בעיות נפתרות בין שריפת קלוריה אחרת למשנתה. זו הסיבה שתמיד באימונים מתחדדים לי דברים ואני מגיעה להבנות ברורות. כאילו הכאוס נפתר בעשר דקות ריצה על ההליכון.
פתחתי איתם את היום, וכך גם סגרתי אותו, בתקווה שאמצא את האביר עם שריון הקשקשים, שיגן עליי בפני מכאובים עתידיים, ילווה אותי יד ביד בתחזוק החיוך היומי ויזכיר לי חדשות לבקרים שאני מהממת.
כן, החיפוש היה חלק מהאירוע. הכרתי את עצמי תוך כדי שהכרתי גברים וזה היה מסע מטורף של התעוררות מחדש כל פעם.
מציאת גן היא בעצם כמו מציאת דייט מוצלח, על כל שלביה. פניה אל הלא מוכר והלא ידוע (פרפרים כמו כשמחליקים ימינה בטינדר), שיחה מקדימה ופלירטוט עם מנהלת הגן בטלפון ("שמעתי עלייך רבות וטובות"- במקרה הזה באופן משונה לא נשמע סליזי), בהמשך פנים מול פנים (בחינה הדדית, שימת לב ללבוש ולהתנהגות ושיפוט מתבקש כי מה שהעין רואה, הראש עוד לא קולט, וזה לא תמיד מעיד על משהו, כמו עם גברים- גם כאן "אל תסתכל בקנקן" מופיע במלוא הדרו), הכרות קצרה שכוללת שאלות משני הצדדים, כשאף צד למעשה לא בטוח אם יהיה ההמשך ומה יהיה ההמשך (פחות שאלות על התחביבים, יותר שאלות להבין כמה זה בטוח וטוב מה שהולך לקרות כאן).
דבר אחד ברור בשני המקרים - אתה לא יודע, עד שאתה יודע. עד שאתה מתחיל. ולכן בחיים כמו בחיים, יש הימור של רולטה בקזינו, שתכלס בדייטים הוא מרגש ומעורר, אבל כשמדובר בילד שלך - אז קצת פחות.
בטח בימינו המטורפים, שהחשש לילדים הוא ממשי. ההבדל היחיד, כאמור, הוא השקעת המשאבים האדירה. גן הוא כאמור הדייט המתמשך היקר בעולם, מערכת היחסים הארוכה שעולה לך לתחזק אותה כמו רכב יוקרה, במינימום.
כך מצאתי את עצמי עושה ראיונות טלפונים, שואלת ונשאלת כל העת אודות שעות, פעילויות, המלצות, ארוחות ומפעילת ריתמוזיקה, עד שכבר איבדתי את עצמי לדעת. מסתבר שגם גננות היום לא לוקחות כל ילד ולעתים אתה חש כמו אודישנים ל"חתונמי" כדי להיכנס לגן מבוקש.
התרעות פיקוד העורף