"אל תדברי על מי שהיית לפני כמה שנים", אמרה לי מאמנת הכושר באותו אימון בוקר פותח שבוע. הייתי מתוסכלת שהסקוואט עם הקטלבל מביא אותי לאנחות חדר לידה כבר בחזרה השנייה. "מה קורה לי", סיננתי לעצמי, תוך באסה קלה עטופה באגלי זיעה כבדים. "איפה מתחבאת לירון, מדריכת הכושר במיל', אני לא רואה אותה". הרגשתי מחנק בגרוני, גוש שעומד להתפרץ בבכי לא מוכר. אולי בעצם מוכר. אחרי הכל, להורמונים בגופי חיים משל עצמם. הם עושים ישיבות ומעבירים וויד ומדי פעם מארגנים משתה על חשבון מצב הרוח המשתנה שלי.

בגובה מאות מיליוני שקלים: נחשפו הוכחות למימון חמאס בידי איראן
"אנחנו לא הולכים ליום הדין": לאיראן אין יכולת לאיים באמת על ישראל?

ואז חשבתי על זה שכולנו פעם היינו אחרים. יותר קלילים. יותר צעירים. בעצם אנחנו עם השנים, משתנים פיזית ונפשית. לעתים הופכים לגרסה יותר טובה, לרוב ברגרסיה ובלי חיישני רוורס, מצליחים לעשות תאונות קטנות, שאף ביטוח לא ישלם עליו, חוץ מהלב.

ולכן אין מה לבכות על חלב (מהחזה) שנשפך. ועל כן הטור הבא. להזכיר לנשים אחרי לידה ובעיקר לעצמי, שלמרות שאני כבר לא, אני בעצם הרבה כן.

תזכרי שאת אחרי לידה. 

תזכרי שאף אחד לא יכול להבין אותך, חוץ מליבך. מנפשך. מהדמות הזו במראה.

תזכרי שגם אחרי עשר שנים את אחרי לידה. הבטן שעוד לא חזרה לעצמה, למרות הפלאנקים וכפיפות הבטן, כנראה לא תהיה מתוחה כבר לעולם. אבל היא נשאה בתוכה עולם ונשמה את עצמה החוצה והוא מולך כעת. ואת כל כך חיכית לו.

תזכרי שאת אחרי לידה. מותר לך לא להיות מאושרת לפרקים. מותר לך להתפרץ, להתפוצץ, למחוק, לצחוק.

מותר לך לטעות והרבה. את רק אמא. הפז"ם ההורי לא הופך אותה לחפה מטעויות.

תזכרי שאת אחרי לידה. סנני רעשי רקע. לא רלוונטי מה היא אמרה ואיך הדודה ההיא חינכה את ילדיה. רק את עושה את התפקיד שלך. ולא אף אחד מלבדך.

את תתמודדי עם הכל. כי חייבים. גם התעלמות היא התמודדות.

תזכרי שאת לא חייבת להניק. כלומר זה מומלץ ואם בא לך את יכולה, אבל את ממש לא חייבת. את צריכה לעשות את מה שטוב לך. רק את חיה את חייך.

ולגבי הפסקת הנקה - את לא צריכה להתנצל שאת עם כרוב על החזה ומריחה כמו שדה בתחילת האביב שעשביו קמלו. זה מספיק מאתגר לשים את העלים השטופים האלה ולדבר אליהם כמו אל דג זהב ולבקש שלוש משאלות: "מיובשת, מיובשת, מיובשת" (כמה חיכיתי לפני שמונה שנים לשמוע שילוש קדוש אחר, וכמה שמחתי לפני שלוש שנים לשמוע את ה"מקודשת" בחזקת שלוש) כאילו יש לחש כשפים קוסמי, שגם האדם האתיאיסט ביותר יאמין כשמדובר בחוק השלוש.

זכרי שאת אחרי לידה. שאת עייפה. תני כבוד לעייפות הגוף וגם לעייפות הנפש. זכרי שהכל עובר. זה זמני. אומנם בלתי נסבל, אבל זמני. נכון את מדברת עברית בשגיאות, מתבלבלת בשמות הילדים, ולא זוכרת איזו משימה עשית מתי, שלא נדבר על מה הכנסת לפה. את משחקת מחבואים עם הרהיטים בבית, לא זוכרת מה שמת איפה, אבל גם זה עובר.

תזכרי שאת אחרי לידה. תתקלחי. ושזו תהיה אחת ממשימות היום הראשונות שלך. את חייבת להתאפס שנייה עם עצמך. למלא את גופך מים. לעשות חישוב מסלול מחדש. וכן, בתחילת היום, בתחילת היום המטורף שלפנייך, תזכרי את עצמך. 

תזכרי שאת אחרי לידה, שזה בסדר שאין לך סבלנות לאף אחד, גם לא לעצמך. לא לקרובייך, בטח לא לרחוקייך. מותר לך לקלל, לפנטז על החיים לפני ולחזור למציאות ולהיזכר שהתפללת לסטטוס שלך היום.

תזכרי שאת אחרי לידה. תסלחי לעצמך שאת חושבת לאט ואוכלת מהר, ולפעמים לא מספיקה לזכור שאכלת, מרוב שזה היה כבדרך אגב. תזכרי לאכול ולא רק לעצמך את הראש בביקורת בלתי פוסקת.

תזכרי שאת אחרי לידה. את עוד תתגעגעי אולי לתקופה.