השעבוד למשכנתה או לשכר הדירה שרק מוסיף לעלות, תשלומי החשמל והארנונה, הרצון למרחבים אמיתיים, החיבור לטבע - כל אלו גרמו ללא מעט אנשים לחפש צורת חיים אלטרנטיבית.

כלומר אלטרנטיבית עבורנו, אנשי הדירות, הבתים הפרטיים והבניינים, בעוד עבורם מדובר בבית של ממש.

"פעם גרתי בדירה בחיפה, והרכב היה לטיולים", מספר יונתן בן עמי, 34, שחי בתוך הוואן שלו ונודד בו ברחבי הארץ כבר 14 שנים. "עם הזמן גיליתי שזה יותר נוח, שאני פחות ופחות משתמש בדירה ושאין לי סיבה להחזיק אותה. ב־2006, כשיצא האינטרנט הסלולרי, הבנתי שזה הרבה יותר פשוט".

בן עמי, שעבד בעברו כקבלן שיפוצים, הוא כיום הבעלים של חבר Valuations, המספקת שירותי מחקר לעסקים, הערכות שווי ושיווק. הוא מעסיק כמה עובדים, ובמקום לשבת בחדרי ישיבות ולהתרועע עם מנכ"לים, הוא מנהל את העסק מהוואן שלו. "אני לא מאמין בנדל"ן", אומר בן עמי. "אני לא חי בוואן מתוך מצוקה כלכלית. אני מכיר אנשים שהשקיעו בנדל"ן ושיפצו את הדירות בהרבה כסף ולא החזירו את ההשקעה באמצעות שכר הדירה שקיבלו. יש אנשים שמומחים להערכת נדל"ן וסביר להניח שזה אפשרי, אבל אני לא מאמין בזה".

בן עמי. צילום: גיל ירדני

איך אפשר לנהל עסק מתוך הוואן?
"אני צריך יותר מהאינטרנט והמחשב? זה כלי העבודה שלי. אני מגיע בקלות לפגישות, אני לא צריך לחשוב על פקקי הבוקר, אני יודע מראש איפה אני צריך להיות. את השאר אפשר לנהל בקלות מהרכב".

איך מסתדרים בלי תחושת היציבות שבית מעניק?
"יציבות? אני כבר 14 שנים חי ככה. יש דבר יותר יציב מזה? אני לא צריך להתחייב למשכנתה, אני יכול לבחור לי בכל פעם מחדש את הנוף שאראה מהחלון, אני פוגש אנשים חדשים כל הזמן, אני מארח מתי שאני רוצה ואם לא בא לי - אני יכול לבחור שלא. למרות שאני חי בוואן, הפרטיות שלי חשובה לי. אני מפרסם תמונות בפייסבוק ואני חשוף, אבל אני גם יכול לסנן. אם בא לי להיות במקום מסוים בלי שיבואו אלי, אני לא מפרסם. אני יכול לחיות בדרך הזאת של נוודות, ועדיין להיות מעורב בחברה"

.

איך שומרים על הביטחון האישי כשחיים בשטח?
"היער הוא המקום הכי בטוח. רוב מקרי הפשע מתרחשים בעיר, בבית. על כמה פשעים שמעת שהתרחשו ביער? לא הרבה".

נאלצת פעם לברוח מסכנה כלשהי?
"עד היום לא היה לי משהו לברוח ממנו".

בן עמי לא לבד. גם בני משפחת נא־אור - האב משה, 39, האם מיטל, 37, וחמשת ילדיהם - לא מבינים מה חריג בצורת המגורים שלהם. השבעה גרים ביורט, אוהל מונגולי, המחובר לקרוואן ביישוב רותם, יישוב אקולוגי דתי־חילוני בבקעת הירדן. אלא שהבית שלהם אינו יוצא דופן ביישוב. "עוד לא הגיע לכאן האדם שבנה דירה רגילה, כמו שאומרים", אומר משה. ברותם גרות כיום 33 משפחות, ששמות בראש סדר העדיפויות את דרך החיים האקולוגית ואת החיבור בין אורח חיים דתי לאורח חיים חילוני.

לפני שהגיעו ליישוב רותם גרו בני משפחת נא־אור, בין היתר, ביישוב אורנית ואף בניו זילנד במסגרת שליחות. "אני הייתי עוזר הרב, ומיטל עסקה בחינוך בקהילה", מספר משה נא־אור. תחילה חיו בני המשפחה בקרוואן, ולאחר זמן מה הבינו שהם זקוקים לחלל נוסף והרחיבו את שטח הבית שלהם באמצעות יורט.

מזג האוויר לא מקשה על מגורים ביורט?
"בקיץ חם כמו לכולם ובבקעה עוד יותר. בחורף בהחלט מרגישים את הרוחות והגשמים. מדובר בסך הכל בכמה סנטימטרים שמגנים מפני הגשם והרוח, אז מרגישים את הקירות זזים כשיש רוח חזקה, אבל זה חלק מהעניין".

החלום הישראלי הוא לא בית למשפחה?
"יהיה לנו בית", מפתיע משה ומוסיף: "בית עגול, בקתה מונגולית". לדבריו, כרגע הבית נמצא בעבודה וממתין לאישורים שונים.

לא מנותקים

"הייתי בתוך מרדף כלכלי בלתי אפשרי - לשלם את השכר דירה, לנהל עסק, לקדם, לחיות", מספר מעיין זמירי, בן 33, עד לא מזמן עצמאי שעבד מסביב לשעון בשתי עבודות שונות: מתופף במעגל מתופפים, כמו גם מדריך כושר ומציל. "הייתי לגמרי בתוך הציביליזציה ובעולם הקפיטליסטי, ואז אמרתי: נשנה פאזה. נשנה מיקום, נשנה חוויה".

שינוי קיצוני.
"שינוי עצום. העברתי את הלקוחות למי שעבד איתי, התחלתי לברר על קרוואנים ובניתי אחד יחד עם שחר נחלון מ'גאיה קראוונים'. הבנתי שההתקרבות לטבע מתאימה לי. בהתחלה עברתי לחצר של האנשים ששכרתי מהם את הדירה הקודמת, לאחר שביקשתי מהם רשות. משם התגלגלתי לחבר שבנה בצפון, ומאז אני עובד איתו בחווה חקלאית בגליל העליון. עשיתי גם שינוי מקצועי. אני קם בבוקר, עובד בטבע, רוכב על סוסים, מרגיש את המרחבים, את האדמה. אפילו החלפתי סלולרי כשהתחלתי לעבוד בחווה. הבנתי שאני צריך מכשיר חזק".

אז אתה לא מנותק מהסביבה, למרות בחירת המגורים.
"לא, אני לא. אני יוצא בבוקר לחווה, אבל אני לא מנותק. הניתוק הוא מבחירה ובשליטה, אני יכול לבחור להיות מחובר ולהתקרב לציביליזציה ואני יכול לבחור שלא".

איך הסביבה מקבלת את הצעד שלך?
"הרבה אנשים אומרים לי שזה צעד כלכלי נבון. חושבים שזאת דרך חכמה לחיות בה".

ובכל זאת, לא שואלים אותך מה הלאה?
"אני יודע מה הלאה. יש לי חזון: אנחנו מגלגלים כבר כמה שבועות רעיון להקים חווה של יורטים או קרוואנים. לחיות בקהילה של אנשים שיש להם מכנה משותף, שמבינים את הטבע ויודעים להשתמש נכון במשאבים. פרסמנו פוסט בפייסבוק, והתגובות והפניות מרגשות אותי כמו ילד".

במסגרת החזון של זמירי, חברי הקהילה יגדלו את האוכל שלהם בעצמם, יערכו מעגלי הקשבה ותמיכה ואולי אפילו יחזיקו במטבע מקומי. ולמרות הכל, לטענתו, המטרה היא לא להתנתק מהחברה. "הכל במידת הניתוק הנכונה", הוא אומר. "אולי במטבע הזה נחליף בינינו דברים, שעות שמירה על הילדים, סל ירקות. אנחנו רוצים ליצור קהילה שיכולה לחיות בסביבה מעגלית שנהנית מהמשאבים של הטבע, שומרת עליהם ומטפחת אותם".

גם בני הזוג פרל - דני, 63, ורונית, 60 – ממושב מזור שליד פתח תקווה, בחרו בקרוואן כחלק משגרת חייהם. השניים גרים בקרוואן בחצר ביתם, בעוד את הבית בשטחם הם דווקא משכירים. "בשנות ה־80 טיילנו באמריקה, ובין היתר היינו בחניונים של קרוואנים, זה נפוץ מאוד שם", מספר דני פרל, מדריך טיולים ושדאות שטח במקצועו. "היינו אז זוג צעיר ופגשנו זוג מבוגרים. הם סיפרו שהם מכרו את הבית ושהם מטיילים. אחר כך פגשנו עוד זוג כזה. כמו כולם שאלנו: מה עם הילדים? אמרו שהילדים כבר גדולים. אמרתי לרונית שכשנהיה גדולים, זה מה שאני רוצה לעשות. לפני שנתיים התחלנו לגלגל את הרעיון ופנינו ל'גאיה קראוונים' שבנו לנו קרוואן בהתאמה אישית, כזה שעונה על כל הצרכים שלנו. עלינו ברמה, לא ירדנו. הבית מושכר, הקרוואן בחצר, וכשאנחנו רוצים - אנחנו רותמים אותו לג'יפ ונוסעים לכל מיני פינות חמד ליומיים־שלושה. רונית מדריכת כושר ופילאטיס, אנחנו נמצאים כל הזמן בעשייה. אנחנו חיים את חיינו במזור ויוצאים למרחבים כשאנחנו רוצים. גדלנו על נושא של צניעות, על בן־גוריון שהיו לו את כל המנעמים, ובכל זאת אמר שהוא יכול לנהל את הכל מהצריף, מהשקט, לא בראוותנות. לצמצם, לתת מעצמך, זה אנחנו. במקרה שלנו היה רצון פשוט. היום כולם רוצים את הארמונות הנוצצים".

דני ורונית. צילום: פרטי

למה לא עברתם לקרוואן לפני כן?
"זה היה משהו שהוביל אותנו לאורך ציר הזמן, והזמן עשה את שלו. יכול להיות שלחיות ככה כל הזמן - כשיש משפחה וילדים קטנים - זה קצת כמו סיר לחץ. הגיע הזמן הנכון".

איך החברים מגיבים?
"הם שואלים איך עשיתי את זה ואומרים שהלוואי עליהם, ואני אומר להם: אם זה החלום, תעבדו על זה כדי שזה יקרה".

בלי מתח

את המשאית הנודדת של רועי פרמפשס־גבעוני ובת זוגו מיכל פרמפשס־וקסלר, קשה לפספס. השניים עוסקים בהפעלת סדנאות קרקס לצד פעילות חברתית, ובמקום לשוב בסיומו של יום לארבעה קירות – הם שבים למשאית. "הבנתי שלא מתאים לי לשכור דירה, והבנתי שהכלי שאני רוצה לעבוד איתו זה ג'אגלינג", מספר רועי. "מרגע שקיבלתי את ההחלטה, היה ברור שזה יקרה. גרנו כבר בדירה של 40 מ"ר, כשרוב היום היינו בחוץ. גרנו אפילו בדום, מבנה אקולוגי מבוץ, שהוא יותר קטן. אנחנו יכולים להיות פעם אחת בדרום ופעם אחת בצפון. המרחב הוא בחוץ".

קרקסית. צילום: ללא קרדיט

אתם גם עובדים ביחד וגם גרים יחד במקום צפוף. איך מסתדרים עם זה?
"אנשים משליכים את הלחצים שלהם על הזוגיות. אנשים חיים בלחץ, אז גם מערכת היחסים לחוצה. אין את הארונות שלנו, את המגירות שלנו, אין חשבון חשמל, אין שכר דירה. כל המתח והלחץ יורדים".

"אנחנו כל הזמן בתנועה, החיים מאוד מעניינים ומגוונים", מוסיפה מיכל. "אם זה להופיע בימי הולדת מפונפנים, ועד פעילות התנדבותית בחברה הישראלית. אתה פתוח בפני אנשים חדשים כל הזמן. אפילו דלת המשאית שקופה".

הסביבה מקבלת משאית נודדת שעוצרת כל פעם במקום אחר?
"רוב המחלוקות בארץ הן על אדמות וקרקעות, ולנו אין את זה. אנחנו נודדים. כשאתה לא בא להשתקע אצל אף אחד, כשאנשים מבינים שאנחנו פה לזמן קצר ובעוד יום או יומיים נהיה במקום אחר, הם מקבלים את זה".

"את היית כועסת על משאית כזאת?" שואל רועי. "כשאתה בא לקהילה ומשתף ומזמין, למה שאנשים ירצו שתלך? אני מזמין להשתתף, לשחק, ללמוד. אנחנו אוהבים את החיבור לאנשים, ואם בכל זאת יש מישהו שזה מפריע לו, אנחנו זזים, אבל זה קרה פעמים בודדות. אם אתה משתף את הסביבה ונעים אליה, אין סיבה שיגידו לך ללכת".