שכבתי על ספת השזלונג בביתי, בעוד יום שישי כזה רגוע כשלפתע הרגשתי את יזהר אשדות פונה אליי בלחישה באוזן בשיר ההוא עם השורה הזאת הכל כך רלוונטית.
"עוד שקיעה. עוד זריחה. עוד כאב שיישאר איתך". למה לעזאזל בתחילתו של קשר, אני מרגישה כאילו אני מוותרת על עולם ומלואו? למה תמיד נראה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר? הרווקים רוצים זוגיות. הנשואים רוצים לברוח לחו"ל פעם בכמה זמן, כדי להרגיש את הרווקות עם חבריהם, להרגיש חופשיים, ללכת למועדוני חשפנות בברלין כדי לחוש שדי נוכר על פניהם. האם לא ניתן להבעיר את האש בחיי הזוגיות הארוכים של "הם חיו באושר ועושר?" מדוע תמיד ההרגשה היא של פספוס אדיר של הדבר בצד השני?
"רגע, שנייה, בואי נרגע". אמרה לי חברתי הנבונה."את נהנית מהדרך?"
אבל למה לעזאזל? חשבתי לעצמי. האם בתוך חבילת "הכול כלול", בגבר שאני רוצה לצידי – חייבת להיות תכונת האופי מצ'ואיסט? כמה שטחית אני יכולה להיות? מסתבר שלא מעט.
לא ידעתי מה לעשות עם הגבר הדובון אכפת לי שלעיל. אני לא רוצה לסיים איתו, משהו שעוד לא התחלנו, מצד שני, הוא לא יוכל לספק לי משהו שאני חייבת בחיי.
דבר אחד אני יודעת- שאינני יודעת.
התרעות פיקוד העורף