שכבתי על ספת השזלונג בביתי, בעוד יום שישי כזה רגוע כשלפתע הרגשתי את יזהר אשדות פונה אליי בלחישה באוזן בשיר ההוא עם השורה הזאת הכל כך רלוונטית.

"עוד שקיעה. עוד זריחה. עוד כאב שיישאר איתך". למה לעזאזל בתחילתו של קשר, אני מרגישה כאילו אני מוותרת על עולם ומלואו? למה תמיד נראה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר? הרווקים רוצים זוגיות. הנשואים רוצים לברוח לחו"ל פעם בכמה זמן, כדי להרגיש את הרווקות עם חבריהם, להרגיש חופשיים, ללכת למועדוני חשפנות בברלין כדי לחוש שדי נוכר על פניהם. האם לא ניתן להבעיר את האש בחיי הזוגיות הארוכים של "הם חיו באושר ועושר?" מדוע תמיד ההרגשה היא של פספוס אדיר של הדבר בצד השני?


את הבחור אותו הכרתי תקופה של כמעט ירח שלם, פגשתי במקרה, על הדרך. כאילו שנייה לפני שסגרתי את האפליקציה "שגר ושכח, שלם וקח". הוא היה אמיתי מהרגע הראשון. הוא אמר לי שמבחינתו נשים גרושות הן "א-גרויסע-מציעס", כי הן כאמור פחות לחוצות. האמנתי לו. רציתי להאמין לו. סוף סוף מישהו שלא עושה לי שיפוט מוקדם, עוד טרם הכיר את מרכולתי.

אהבתי זאת. עוד לפני שהכרתי אותו, אהבתי את הראש הפתוח. את הכנות. את התכליתיות. "אולי זה בעצם מה שאני צריכה", חשבתי לעצמי. אדם תכליתי. "זה כבר לא משנה מה יקרה בינינו", המשכתי את הקו. פשוט נתגלגל. ואכן התגלגלתי. אפשרתי לעצמי, לראשונה בחיי, להיות אני בלי פילטרים של אינסטגרם. בלי "דאק פייס" וללא סיפורי הפחדה של אלף לילה ולילה על העבר הזוגי והאינטימי שלי. הפתעתי את עצמי. פתאום גיליתי שאני אוהבת את עצמי ככה. ביחס ישר גם הוא.


שום דבר לא הרתיע אותו. הוא כיבד אותי. הוא העריך אותי. הוא פינק אותי. מצאתי גבר חזק. אשכרה. 


ואז זה קרה. הזיעה הקרה הזאת בעורפי. זהו, אני מוותרת על הרווקות. הנה זה מגיע. עשיתי לעצמי את התרגיל הידוע לשמצה "מה יקרה כשנעבור לגור ביחד ויהיו לנו ילדים". מסתבר שהדמיון המודרך הזה, על גבול המופרך הוא חתיכת מבחן אישיותי מאדר פאקר.

"רגע, שנייה, בואי נרגע". אמרה לי חברתי הנבונה."את נהנית מהדרך?"


אז הבנתי שרק הגברים שהתייחסו אליי בצורה הכי מצ'ואיסטית, ובהכרח הכי פחות ג'נטלמנית היו אלה שקיבלו את המפתחות לליבי. לגופי. לנפשי.

אבל למה לעזאזל? חשבתי לעצמי. האם בתוך חבילת "הכול כלול", בגבר שאני רוצה לצידי – חייבת להיות תכונת האופי מצ'ואיסט? כמה שטחית אני יכולה להיות? מסתבר שלא מעט.


כנראה שאני אסופת חרדות מהקשרים הקודמים בחיי. כנראה שאני חייבת גבר מחוספס, כזה שיגן עליי, אם הבריון של השכונה ירצה להרביץ לי. (בכל זאת יש בקנה פוסט טראומה של חרם שעשו עליי ביסודי). חשוב לי שבנוסף לכך שיהיה מצחיק והחבר הכי טוב שלי, הוא גם יהווה אפוד קרמי עבורי. מתנצלת.

לא ידעתי מה לעשות עם הגבר הדובון אכפת לי שלעיל. אני לא רוצה לסיים איתו, משהו שעוד לא התחלנו, מצד שני, הוא לא יוכל לספק לי משהו שאני חייבת בחיי.


ניסיתי להבין האם באמת יהיה גבר אחד שירכיב לי את כל הפאזל, או שאני חייבת לפצח את הקובייה ההונגרית הזאת את עצמי. להבין שאין מושלם. כי גם אני איני כזאת. יש נכון. נכון עבורי. האם אי פעם אהיה מרוצה, או תמיד אסתכל על הטעם החדש של הגלידה שיופיע בחלון ראווה?

דבר אחד אני יודעת- שאינני יודעת.


הלכתי להטיל מטבע.