ככל שעולה תוחלת החיים, ועמה שכיחות המחלות הכרוניות, נאלצת הרפואה להתמודד עם סוגיית הירידה בתפקוד מערכות, איברים ורקמות, לעתים עד כדי כשל והפסקת תפקודם. ברפואת הלב וכלי דם מקובל זה שנים להשתיל חלקי רקמה על מנת להחליף מסתמים דולפים או מוצרים, או לתפור טלאי על מנת למלא חסר ברקמה. למשל, לסגור פגם במחיצה הבין־חדרית. חלקי רקמה אלה נלקחו לעתים קרובות מגופם של בעלי חיים, כמו מסתמי תותבים הנלקחים מחזירים.
 

רקמת שריר הלב אינה מסוגלת להתחדש, ובמצבים שבהם נגרמת פגיעה קשה בשריר הלב, למשל לאחר התקף לב נרחב, יכולת ההתמודדות, מעבר למתן טיפול תרופתי וטיפולים תומכים נוספים, מוגבלת. מצב זה מוביל לאי ספיקת לב, שהיא כיום מחלה לבבית עיקרית ששכיחותה בעולם המערבי הולכת ועולה עם השנים. במקרי קיצון הפתרון הוא השתלת לב מתורם זר, שזאת השתלה מורכבת המחייבת טיפול לאורך זמן בתכשירים נוגדי דחייה, שהם כשלעצמם בעלי תופעות לוואי שעלולות להיות מסוכנות. 
 

מחקר רב מתבצע זה כ־15 שנה בדבר האפשרות להזריק תאי גזע על מנת לאפשר התמיינות (דיפרנציאציה) ויצירת תאי שריר לב חדשים ומתפקדים. עד כה לא הושגה בשיטות אלה פריצת דרך שתאפשר להימנע מהזדקקות להשתלת לב, על כל הנובע מכך. הדיווח שפורסם כעת על פריצת הדרך של הקבוצה בראשות פרופ' טל דביר מאוניברסיטת תל אביב נושא בקרבו הבטחה גדולה. במחקר זה "הודפסו" לראשונה בתנאי מעבדה חלקי רקמת לב, כולל כלי דם המזינים אותם. 
 

ממצאי המחקר מעוררים תקווה כי תוך שנים לא רבות ניתן יהיה לייצר לב שלם, כולל כלי הדם המזינים אותו, ואשר יהיה בעל פרופיל גנטי ורקמתי (HLA) זהה ללב של האדם החולה. התקווה היא כי כך יוכל חולה הסובל מאי ספיקת לב קיצונית ליהנות מלב חדש, מתפקד, ומבלי להזדקק לתרופות נוגדות דחייה.


הכותב הוא קרדיולוג מומחה וסמנכ"ל רפואה בחברת שחל