מיכל דליות מייעצת: איך מפיגים מתיחות בין ילדים קרובי משפחה?

"כשילדות בנות 8 ו־10 רבות – בין שהן אחיות, בנות דודות או חברות מהגן - חשוב שתזכרי לא להתערב. לא תצליחי למנוע מצבי לחץ ביניהן, ועלייך לזכור כי הן מוצאות את המתחים מתחת לאבנים. זו הרגישות של הילדים. 'למה הסתכלת עליה יותר מאשר עלי?', 'למה היא קיבלה יותר עדשים?' ועוד כל מיני דברים שתמיד יהיו שם. לא זו בלבד, אין זה מתפקידם של המבוגרים למנוע את הוויכוחים בין הילדים. אלה מצבים חברתיים שמאמנים אותם לבגרות. אני נוטה לחשוב שכשאת רואה אותן רבות אז קשה לך ולכן את מתערבת, אבל הדבר החכם ביותר בסיטואציה כזאת הוא לעשות כאילו לא ראית וללכת משם. תני לבנות לפתור את המתחים והסכסוכים שלהן לבד. ומה אם - והרי זה יקרה - הבנות יבואו ויבקשו ממך עזרה? במקרה כזה עלייך לומר: 'בנות, אני סומכת עליכן שתדעו לפתור את זה לבד. לא הייתי באזור כך שאני לא יודעת בדיוק מה קרה'. אל תנסי לברר כי לכל אחת מהן יש סיפור אחר. שיתמודדו לבד. אם במקרה תשמעי בכי וצרחות, תצטרכי להפריד בין כולם. נסי, למשל, לפזר את הילדים - חלק לצפייה בטלוויזיה וחלק למשחק אחר, או שתציעי לכולם לעשות יחד כדורי שוקולד".

“בתור התחלה כדאי לערוך לה שיחת הבהרה. תאמרי לה: 'יש בעולם הזה המון מעשים טובים וגם המון מעשים פחות טובים. כשאנחנו רואים משהו לא טוב, צריך לנסות לסדר וליישר אותו. אם את רואה שני ילדים מעליבים אחד את השני וזה לא יפה בעינייך - תתערבי. אם את רואה שמיכל, למשל, העליבה את שני, את יכולה ללכת ולנחם את שני ולהגיד למיכל שהיא לא התנהגה יפה. אם את מספרת לאנשים אחרים זה נקרא להלשין. מעבר לעובדה שהילדה מתערבת בריבים לא לה, הילדים האחרים יכולים שלא לסבול את ההתערבות שלה ולנדות אותה מהחברה - וזה כבר עניין הרבה יותר חמור ומסוכן. אין ברירה אלא להציג לה את הדברים כמו שהם ולהזהיר. תשאלו אותה בכל הזדמנות: 'את רוצה שיצא לך שם של מלשינה?', ותדגישו בפניה ש'את לא רוצה שיכירו אותך כנדיבה, חברותית ומצחיקה? נכון, חשוב לשמור על צדק, אבל צריך ללכת למבוגרים רק במקרים ממש קיצוניים בהם רואים ילד פצוע, לדוגמה, או כשרואים ריב בין ילד בן 10 לילדה בת 6'. אני מאמינה שעם הזמן היא תצליח להבין מתי ואיך ילדים יכולים להגן על עצמם. בנוסף, הילדה חייבת להבין שלא תמיד הילדים רוצים בכלל לערב מבוגרים אלא להתמודד לבד ולחזק את הכוח הפנימי שלהם. כרגע, היא לא מאפשרת לזה לקרות".

"חשוב לי להבהיר שאני מאוד שמחה שהתערבת רק באישור הילדה. בגיל ההתבגרות, ודאי בגיל 17, לא נסדר את העניינים של הילדים שלנו מאחורי גבם. זו הרי פדיחה איומה עבורם. אתם רואים את הילדה שלכם עם לב שבור, וזו לא הפעם הראשונה שזה יקרה. כשיהיה לה חבר והיא תתאהב בו עד כלות, אתם ואני יודעים איזה שברון לב מחכה לה. אז מה, נגיד לה שלא תהיה חברה שלו כי הוא ישבור לה את הלב? לא. הוא ישבור לה את הלב והיא תלמד לאחות אותו, ויהיו לה עוד כמה כאלה עד שהיא תמצא את האחד. לא תמיד אנחנו יכולים לעזור לילדינו. אם הילדים שלכם מתמודדים עם חרם, אל תגידו להם 'זה לא נורא' או 'אין דבר'. זה כן נורא וכן יש דבר. גם אין צורך לרחם עליהם חוץ מאשר לחוש חמלה ואמפתיה. נסו לעודד אותם לשלוף את הכוחות הפנימיים, והזכירו להם שהעולם הוא גלגל והכל משתנה. מי שמתנהג ברוע, הרוע רודף אחריו. מי שמחייך, העולם מחייך אליו בחזרה".