נכדתי בת ה־5 החלה להרגיש פחד בלתי מוסבר מהחושך. היא מסרבת לצאת מהבית בשעות הערב, ישנה עם אור דלוק ואנחנו אובדי עצות. למה זה קורה ואיך אוכל לשפר את מצבה? 

"הרבה פעמים ילדים מפתחים כל מיני סוגים של פחדים ודאגות בגלל דברים שקורים להם בחיים, ואנחנו לא יכולים להבין את זה. לפעמים זה משהו שאחד האחים אמר ולפעמים הם רואים סדרות מפחידות בטלוויזיה. יש להם מספיק סיבות אמיתיות כדי לפחד מכל מיני דברים. כשהילדה אומרת שהיא פוחדת מהחושך יש מספר דברים שצריכים לקרות. תחילה, היא צריכה לקבל לגיטימציה לרגשות שלה. כשהילד אומר שחם לו, רע לו והוא מפחד, ההורה צריך להגיד שיש דברים שמפחידים גם אותו, למשל רעש. הרבה פעמים אנחנו רוצים לחזק את הילד, אז אומרים לו שהוא לא צריך לפחד, אבל מה זה יעזור? הוא כבר פוחד. לכן, עניין הלגיטימיות הוא חשוב. אדגיש שוב שאני לא מתכוונת להתמסרות לקושי, אלא פשוט להענקת תמיכה לילד. הדבר השני שצריך לקרות כאשר ילד טוען שהוא מפחד, הוא לא לתת לפחד לנהל את מהלך היום. לצורך העניין, אם הנכדה לא רוצה לבוא אליכם כי היא לא רוצה לצאת בחושך, אמא שלה צריכה להגיד לה שאין מנוס. הולכים לסבתא, אבל אפשר לעזור לה למצוא פתרון, כמו לדוגמה לתת פנס שתוכל להאיר לעצמה את הדרך החשוכה. אם הילדה עדיין מפחדת, אפשר להרגיע אותה ולהגיד שההורים כאן כדי לשמור עליה. ואכן, ברגע שיוצאים והיא מתחילה לפחד, מניחים עליה יד, מחבקים אותה ואומרים לה: 'הנה, אמא שומרת עלייך'. לא לעשות מזה יותר מדי עניין אלא לתת תחושה של 'בואי נמשיך ונתגבר, אני כאן עבורך'. זה מה שילד צריך לשמוע. שמים פרופורציה לפחד ולא מזלזלים ברגשות".

אני אם לשני בנים מתוקים בני 7 וֺ־9 ובכל פעם שהם משחקים מול אביהם הוא מסרב לתת להם לנצח. הילדים מגיבים בסדר, אני לוקחת את זה יותר קשה. הוא אומר להם: "אני רוצה שתהיו יותר טובים", ונותן להם את המקום להשתפר. "תתאמנו עד שתנצחו אותי". הייתה תקופה בה הילד הגדול לא רצה לשחק איתו ואז הם חזרו לשחק, גם בידיעה שהוא יפסיד. מה דעתך? 

"לכל אדם צורך נפשי לצבור לעצמו הצלחה. ניכר כי האבא לא מבין את זה ועושה להם סוג של טירונות מולו. הוא רוצה שהם יהיו מולו שווים בין שווים, אבל הם לא בגילו. צריך לזכור את זה. אפשר להתרשם עד מאוד מהילד, שלמרות הנסיבות לקח לעצמו זמן להתאוששות וחזר אל הזירה. התנהגותו מעידה על בריאות נפשית. הילד מספיק תחרותי ומספיק חכם כדי לחזור ולשחק מול האבא. מדובר בהימנעות חכמה, כי בזמן הזה הילד המשיך לשחק ולהשתכלל, אבל לא מול האבא. את מבעבעת מבפנים אבל לא תשני את בעלך. שחקי את עם הילדים ותפסידי, הם יקבלו דרכך תחושה של איזון נפשי. תני להם רף אפשרי לניצחון ותהיה להם תחושה שהם בכל זאת יכולים לטעום את טעמו". 

בני בן השנתיים אוהב לעשות הכל לבד, כמו אחיו הגדול בן ה־6. זה נשמע נהדר, אבל הבעיה היא שהילד גם עושה דברים מסוכנים. כשהוא לא מצליח הוא נהיה מתוסכל. אם מזג לעצמו שתייה ושפך בטעות, הוא בוכה ומתרגז ולא מוכן לקבל עזרה. מה אפשר לעשות?

"מדובר בילד שובב למדי שאוהב לסכן את עצמו, עד כדי טיפוס על המקרר. אתה כאבא שלו לא אמור לתת לו לעשות דברים מסוכנים, הילד לא מבין מה זה מסוכן. זה ילד שצריכים להחזיק חזק מאוד כשהולכים איתו ברחוב או לקשור אותו בעגלה, אחרת מהר מאוד הוא ינסה לרוץ לכביש. גם אם הוא יתעצבן - אין מנוס. תפקידך לעצור אותו מדברים שאתה יודע שסופם יהיה נורא. כשהילד יהיה מתוסכל, תאמר לו: 'אתה אמיץ, אבל אני צריך לשמור עליך'. אל תגיד: 'אתה לא יכול לטפס על המקרר', כי הלא זה מרגיז אותו הרבה יותר. תסביר לו שאתה זה שלא מרשה לו לעשות את מה שהוא רוצה. אבא יקר, אין מה לסבול מלראות את הילד מתוסכל. בחייך, אתה יודע כמה תסבול כשהוא יהיה יותר גדול? תפקידו של האב הוא להיות שומר ומפקח שמביט מהצד ומונע מהילד לעשות דברים מסוכנים, אבל כן עוזר לו כאשר הוא נתקע".