אני דודה לשני אחיינים בני שנתיים וארבע. כל המשפחה שלהם טבעונית. לפני כמה ימים עשינו על האש, ואחד מהם שאל אותי “למה אתם אוכלים חיות?” מה אפשר לענות לו? 
“עונים את האמת. אומרים לו: ‘פעם, כשבני האדם היו במערות, הם היו אוכלים חיות. היום, בגלל שיש המון אנשים על כדור הארץ, אז מגדלים חיות כדי שיהיו לנו למאכל, ויש גם אנשים שלא מוכנים יותר לאכול חיות כמו ההורים שלך’. יכול להיות שהוא ישאל אם הורגים את החיה. אפשר לענות לו: ‘כן, כדי לאכול חיות צריך להרוג אותן, בגלל זה אמא ואבא שלך החליטו שהם לא רוצים להיות חלק מזה. אבל הרבה מאוד מבוגרים אחרים בעולם, כמוני וכמו סבא וסבתא, אוכלים’. אין ספק שהמחשבה של הילד לא תיגמר שם, ואחרי כמה ימים הוא יכול לבוא עם שאלה אחרת: ‘לא אכפת לכם להרוג?’ אז תצטרכו למצוא דרך לענות לו. אחת מהאפשרויות היא ש’אנחנו לא אוכלים הרבה’. אפשר גם להסביר כי ‘לא כולם יכולים להתאפק, צריך הרבה כוח רצון ולהורים שלך יש’. אם הילד ממשיך לשאול ואומר ‘אתם עושים מעשה לא נכון’, אפשר לומר לו: ‘אתה צודק. אתה רואה למשל את בן משפחתך המעשן - הוא יודע שהוא עושה מעשה לא נכון, אבל הוא רגיל ואוהב’”.
אני אמא לילד בן שנה ועשרה חודשים. אנחנו עוברים דירה בדיוק בזמן שהוא מתחיל גן חדש, ואני קצת חוששת מהסיטואציה הזאת. איך להכין אותו לזה?
“זה טבעי לחשוש. תינוק קטן הולך עכשיו לחוות שני מעברים מאוד משמעותיים. את יכולה לעשות לו היכרות עם הדירה החדשה, להסתובב שם ולהגיד לו: ‘אתה רוצה לראות את הבית החדש שלנו?’ להפוך את זה להרפתקה נהדרת. להפוך את הדירה החדשה למוכרת. בקשר לגן החדש, אל תדברי על זה יותר מדי. כמה ימים לפני שהוא יעבור לגן החדש, תגידי לו: ‘אתה יודע שעוד כמה ימים אתה הולך לגן החדש והמהמם שלך? מעניין איזה צעצועים יהיו שם’. דבר נוסף שיכול לעזור זה להצמיד אותו לחפץ מעבר. זה הגשר בין הנוכחות שלנו להיעדרות שלנו. תיתני לו את המפתח הישן של הבית, או שאת יכולה להביא לו משהו שלך כמו ארנקון או בובה קטנה. תגידי לו: ‘אנחנו הולכים עכשיו לגן, ואני נותנת לך את זה. בכל פעם שתתגעגע אלי, שים את היד בכיס ותיזכר בי, ובאותו רגע גם אני אזכר בך’. כך את נותנת לו פתח לתקשר איתך”. 
אני אמא לילדה בת ארבע. בתקופה האחרונה היא צורחת כשהיא לא מקבלת את מבוקשה. אם אני מתעלמת זה עוזר לפעמים, ואז היא באה ומבקשת סליחה. אבל כל פעם זה חוזר על עצמו. מה אפשר לעשות?
“בדרך כלל הדברים האלה מתחילים במקרה: יש לנו ילדה מאוכזבת מכך שאמרו לה ‘לא’ או שלא קרה משהו שהיא ציפתה לו. האכזבה יושבת בלב ובבטן, וצריך להוציא את זה החוצה. יש כאלה שבועטים ויש כאלה שצורחים. יכול להיות שדיבור זה משהו שיותר מייצג אותה, אז היא צורחת. הדברים האלה מתחילים באופן תמים, אבל אנחנו, גם באופן תמים, מגיבים שלא צריך לצעוק. חשוב מאוד לא להתעלם מהילדים. מתעלמים מההתנהגות שלהם, אבל לא מהם. כל דבר שאת מתכוונת לעשות, אם זה להתעלם או כל דבר אחר, את צריכה לתווך אותו לילדה על ידי מונולוג תיווך השינוי. ברגע שקט ונעים אמרי לבת שלך: ‘לפעמים, כשאני אומרת לך ‘לא’ על משהו, את מאוד כועסת עלי ואת צורחת. אני מבינה שאת כועסת עלי, אמהות לפעמים מאוד מעצבנות את הילדות שלהן, אבל כדי לא לריב איתך וגם כי אני מאוד אוהבת אותך, לא אגיב לצעקות האלה’. זו הצהרת כוונות. את צריכה להגיד את זה פעם אחת, לא בכל פעם. ילדים לא עושים מה שלא מביא להם תועלת. ברגע שתודיעי לילדה שאת לא מגיבה לצעקות שלה ותסבירי למה את לא מגיבה, את נותנת לה לגיטימציה לרגשות, ועם הזמן לא יהיה לה טעם להמשיך”.