קו העימות: איך מסיימים ריב, ואיך בכלל מתפשרים? מה תעשו אם יפתחו פאב רועש מתחת לחלון ביתכם, או אם השכן ישבור דלת או גדר מכעס? אירועים מסוג זה עומדים במרכזו של שבוע “דיבור חדש”, שבוע אירועי גישור שבמסגרתו מתקיים דיאלוג גישורי ברחבי הארץ בין פוגעים ונפגעים, בין צד א’ לצד ב’, מתוך רצון להגביר מודעות ציבורית למגוון כלים ודרכים לפתרון מחלוקות בדרכי שלום. השירות בחינם. ואכן, גישור הוא כבר מזמן לא פרקטיקה ששמורה רק לסכסוכי גירושים או סכסוכים עסקיים. יותר ויותר אנשים פונים לגישור כשהם ניצבים מול מחלוקות וקונפליקטים - בתוך המשפחה, בתוך הקהילה, עם השכן וכו'. 

“ישבנו לארוחת שישי בערב עם אורחים והזזנו קצת כיסאות לשבת לשולחן, ושרנו שירי שבת”, מספרת שונטל מירושלים על תקרית אלימה שבה הייתה מעורבת בעל כורחה. “פתאום קפצנו מדפיקה חזקה מאוד בדלת. השכן היה שם ועם הרגל פשוט דפק ובעט ושבר לי את המנעול. הוא קילל ואיים שישרוף לנו את הבית יחד עם כולנו. קראתי למשטרה, הם ניסו לגשר בינינו אבל זה לא עבד. מכל הסיפור הזה נגרם לי נזק של 700 שקלים. הגשתי תביעה בבית משפט לתביעות קטנות”. 

לאחר שקיבלה טלפון מעמותת מוזאיקה, המרכז ליישוב סכסוכים בהסכמה, היא הבינה שאפשר להגיע לפתרון בדרך אחרת. “הגישור היה מצוין", היא מספרת. "קיימנו פגישה משותפת, ואחר כך נציגי העמותה דיברו עם כל צד בנפרד. ובהמשך שוב התכנסנו יחד. המטרה של המהלך הייתה לנסות להגיע לפשרה ולהסכמות. השכן התנצל קודם כל, הבין את טעותו, וזה היה הכל בשבילי, לא הייתי צריכה יותר מזה. אחר כך הוא אפילו הביא לי בקבוק יין הביתה, ושילם על חלק מהנזק. עכשיו יש שקט ואני כבר לא מפחדת. היום, אם יש רעש, הוא מבין שזה לא מכוון ואני לא שומעת יותר דפיקות חזקות בדלת. ככה הוא לא מתלונן וגם אנחנו שומרים מאוד על השקט. כולנו משתדלים. שמחתי להימנע מבתי משפט כי אז גם נשארים עם כעסים ותסכולים לא בריאים, ובסופו של דבר אנחנו שכנים וצריך לחיות יחד ולכבד אחד את השני”.

במקרה אחר בעיר לוד, דיירי בניין היו בסכסוך מתמשך עם בית הכנסת הסמוך לביתם. עיקר התלונות היו על רעש. במהלך השבוע, כשהפעילות במקום היא יחסית סולידית, בדרך כלל לא נרשמו חיכוכים בין הצדדים, אבל בשבתות התושבים טענו כי הפעילות והקולות הרמים העולים מבית הכנסת מהווים מטרד עבורם. “באופן טבעי, בשבתות אנשים נמצאים יותר בבית, והתפילות בבית הכנסת ארוכות יותר. בית הכנסת הופך לרועש וההמולה גדולה”, מסבירה מ’, דיירת הבניין שמבקשת לא להיחשף. “בשבת מגיעים גם נשים וילדים ויש פעילות חברתית, כמו קידוש משותף או קריאת תהילים או שיעור תורה, כך שסוף השבוע מאופיין בגודש פעילות עם כמות אנשים גדולה, וזה הפריע מאוד למנוחת כל הדיירים בבניין”.

הדיירים התלוננו בפני הממונים על בית הכנסת ובהמשך גם לרשויות, כמו המשטרה והעירייה. וכשזה לא עזר, החליטו הדיירים למנות נציגה מוועד הבית כדי שתהיה נוכחת בהליך גישור. “בהתחלה הם ניסו לפנות לאנשי בית הכנסת בטרוניה ובדרך שלא עזרה ולא קידמה את המצב לקראת פתרון”, מסבירה יסכה ברדה, מנהלת מרכז הגישור הקהילתי בלוד. “הכל התנהל באמוציות מאוד גבוהות, ואפשר להבין אותם, כי מדובר ביום מנוחה. כשאנחנו נכנסנו לתמונה כבר הייתה אינטראקציה לא חיובית וחיכוך קשה בין הצדדים. בשלב הראשון, נפגשנו עם דיירי הבניין ושמענו מהם את הדברים בתהליך עמוק על מנת להבין את ההיסטוריה ולאפשר להם מרחב ביטוי ושיתוף. בשלב שני, ניסינו להגיע לדמות מנהיגה בבית הכנסת ולאחר שנתקלנו בקשיים, נעזרנו בנציג עירייה שחיבר אותנו לגבאי. ישבנו איתו לפגישה נפרדת ושמענו את הצד שלו”.

בדרך זו התגלה למנהלת מרכז הגישור כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. הגבאי, לדבריו, התאמץ להיות קשוב לצורכי השכנים, שינה את שעות הפעילות ומנע פעילות בחצר בית הכנסת. מבחינתו הוא הרגיש שנרתם למאמץ עילאי בצורה ניכרת. “בשלב הזה, לאחר שישבנו עם שני הצדדים בנפרד, קיימנו פגישה משותפת”, ממשיכה ברדה. “כדי לבנות אמון בתהליך ולנסות לרכך את הסיטואציה. המפגש היה נעים ושני הצדדים הסכימו שאין עוד מקום להתנגח. הדברים נאמרו כהווייתם, כל צד פרשֹ מהם הצרכים שלו ומה מפריע לו. השיחה הסתיימה באווירה מאוד טובה, היו דברים שהיה קשה להסכים עליהם כמובן, כי לכל אחד יש את צרכיו, אבל לאט לאט הפכנו את השיחה משיחה של עמדות לשיחה של צרכים. ההסכמות לא איחרו לבוא: דלת בית הכנסת הוחלפה, הוחלט שבשעות 16:00־14:00 אין פעילות ילדים בחצר, ומעבר לדברים הטכניים, ההחלטה היותר מרגשת הייתה על קיום שותפות עמוקה בין דיירי הבניין לבית הכנסת. הגבאי הציע לדיירים שבית הכנסת יהיה מקום מפגש עבורם, הציע פעילות משותפת בחגים, וביקש לחבר את הדיירים למקום, שירגישו חלק ממנו. ותודה לאל, הפיוס נמשך כבר כשמונה חודשים”.

“הדבר הכי טוב שיצא לנו מהגישור הוא שאנחנו מתקשרים אחד עם השני”, מסכמת מ’ מלוד. “בכל פעם שהם עושים איזושהי פעילות או שיש שיפוצים או עבודות הם מתקשרים אליי כדי להודיע לי ולהתנצל מראש. הם עושים עכשיו כמה שיפוצים והם הבטיחו לסייע לנו לסדר את הגינה”.

מעגלי שיחה

שבוע “דיבור חדש” כולל למעלה מ־100 אירועי גישור ושיח בהפעלת עמותת מוזאיקה, במסגרת תוכנית גישורים בחסות השירות לעבודה קהילתית במשרד העבודה והרווחה, וזאת במגוון דרכים: סדנאות, גישור משולב אמנות, מפגשי דתיים־חילונים, תיאטרון, ערבי לימוד ושיח, מעגלי דיון ועוד. עשרות מרכזי גישור נוסדו לרווחת הציבור ונועדו לסייע בפתרון מגוון רחב של קונפליקטים בין פרטים, במשפחה, בחברה, בקהילה ובמדינה. המרכזים פזורים בכל רחבי הארץ ונגישים לציבור במטרה לשנות את השיח, ללמוד לדבר ולהגיע לפתרונות בדרכי שלום.

לרחוב כצנלסון בגבעתיים, שאכלס במשך שנים בעיקר אוכלוסייה מבוגרת מאוד, החלו להגיע גם צעירים וסטודנטים, ובעקבותיהם נפתחו פאבים ומקומות בילוי ששינו את איכות חיי התושבים. מהר מאוד המצב הגיע להסלמה וסכסוך. “התושבים הוותיקים היו רגילים לעסקים שנסגרים בערב ולשכונה ללא רעש”, מסבירה דורית קראוס־שחר, מנהלת מרכז גישור ובניית הסכמות בגבעתיים.

“ואז החלו לזרום תלונות של התושבים: תלונות על רעש, בסים חזקים, לכלוך בחצר, פלישה למדרכה, שימוש במחסן, או אנשים שמדברים, מעשנים ואפילו מתמזמזים בפאב סמוך. קיימנו מעגלי שיח רבים עם בעלי פאבים ותושבים שהגיעו מאוד טעונים. השיח היה מלא אמוציות. בעלי הפאב, מנגד, הציגו את הקושי הכלכלי בתחזוק עסק, את הרצון הגדול להיות בשלום עם השכנים ולהגיע להסכמות. השכנים אמרו שהם אנשים עובדים שמבקשים שקט, והרצון האמיתי שלהם היה לסלק את הפאב, מה שלא יקרה. לאט לאט התושבים הבינו שזו עובדה מוגמרת ועברנו לשיח של צרכים – מה באמת חשוב לכל צד. הגענו להסכמות על הידברות ישירה והוחלפו מספרי טלפון של בעלי הפאב וגם של השוטר הקהילתי. ברוב הפאבים הוגבלו רמות הבסים ברמקולים, שזו פעולה די פשוטה אם חושבים על זה. העירייה הוציאה מדיניות חדשה באשר לשעות הפעילות ותיחום המדרכות והרעש, והממונה על איכות הסביבה היה בקשר עם התושבים בנוגע לריחות ולכלוך. כל האמוציות והכעסים נעלמו”.

לדבריה, רוב הפאבים בגבעתיים הגיעו להסדרים עם התושבים ומספר התלונות ירד מ־111 ב־2018 ל־27 בלבד ב־2019. “התושבים פרשו את טענותיהם, ואנחנו מצדנו הראנו להם שבעסקי הבילוי יש רעש באופן טבעי, אבל שאיש לא עושה שום דבר בכוונה לפגוע. תלינו שילוט לתשומת לב הבליינים לגבי חשיבות מנוחת השכנים, הגבלנו ווליום עם התקן טכני, ומאז אין תלונות”, אומר אחד מבעלי "טורי סושי בר" ו"זוט אלורס" בגבעתיים. “הרגשנו שיש חיבור בתהליך. הם הבינו שיש חיי לילה בגבעתיים. כשאדם חי בתחושה שלאף אחד לא אכפת ממנו ולא מרגיש את המאמץ לבוא לקראתו, אז הכל מדליק אותו. העיקר שיש הדדיות, אנושיות והקשבה. יש לתושבים את הניידים שלנו והם יכולים להתקשר גם בשתיים בלילה. אנחנו קשובים”.

מרכזי גישור לכולם 

שבוע “דיבור חדש” נועד גם להפנות זרקור לפעילות מרכזי הגישור, ולהיחשפות לשיח אחר המציג את כל הקולות. מרכזי הגישור מציעים לקהילה בית עבור כל אדם המבקש לפתור קונפליקטים בהסכמה. עמוס שלי מגבעתיים הוא מגשר מתנדב מזה כ־15 שנה בעמותת מוזאיקה בירושלים ובמסגרת ארגון צדק מאחה – גישור בהליך פלילי. מדובר בהליך בין שני צדדים – פוגע ונפגע.

הפניות מגיעות לרוב מבתי המשפט והצד הפוגע מחויב לקחת אחריות למעשיו. “באחד המקרים, מאבטח בקניון הכה וחבט בחוזקה בצלם של אחד מערוצי הטלוויזיה ואף שבר לו ציוד”, מספר שלי. “הכל צולם במצלמות, המאבטח לקח אחריות וקיבלנו הפניה לקיום שיח צדק מאחה. פגשנו את שני הצדדים, עשינו היוועדות וכל אחד הגיע עם תומך מטעמו. נציג הקהילה היה מנכ”ל קניון מלחה. שמענו על המקצוע כצלם. המאבטח הפוגע סיפר כמה סטרס ולחץ יש בעבודה שלו ועל תגובות תסכול של הציבור שנעלב מהבדיקה. התהליך היה שיח רגשי. כל אחד הבין את ההרגשה והמניעים של הצד השני ונציג הקניון סיפר על המורכבות בשמירה. זה נגמר בכך שהצלם לא רצה פיצוי כספי, הוא הבין שמדובר בצעיר שרק התחתן והוא לא רצה להרוס את עתידו. הפוגע עזב מרצונו את העבודה ולפני כן העביר הרצאות למאבטחים איך צריך להתנהג אחרת, ובית המשפט קיבל את ההסכם שגובש בין הצדדים”.

לדברי שלי, לגישור חשיבות חברתית וקהילתית עבור קבוצה גדולה מאוד של נפגעי עבירה אשר לא מקבלת מספיק מקום בהליך הפלילי. הצד הנפגע לרוב ממודר מההליך המשפטי והמשטרתי, והגישור מאפשר לו להרגיש חלק ממנו ולהיות נוכח גם בתהליך ריפוי. “כואב לי שהרגולטור, כלומר המדינה, לא מתייחסת מספיק לתהליך הגישור ולא מביאה אותו לקדמת הבמה במערכת המשפט”, אומר שלי. “אנחנו מסוגלים לתת מענה, הדרכה ומשאבים למאות הפניות בחודש, ומציעים פתרון הוליסטי וחברתי על ידי סוללה עצומה של אנשים שרובם מתנדבים כחלק ממערך יחסית זול. קורים הרי מאות אירועים בכביש, ברחוב, במגרשי כדורגל , בבתי ספר, במגרשי חניה ובקניונים. אנחנו רואים אלימות והתפרצויות זעם, אנשים נפגעים ומערכת המשפט לא יכולה להתמודד עם הכל”.

עידו קליינברגר, מגשר ומומחה להתחדשות עירונית, פועל להגיע להסכמות בין גורמים רבים המעורבים בתהליך הטעון בקונפליקטים לא מעטים: הדיירים, היזם, העירייה ואנשי המקצוע לסוגיהם. הגישורים הנפוצים מתבצעים בין דיירים לבין עצמם או בין דיירים לבין יזמים. המחלוקות העיקריות הן: תביעה של דיירים סרבנים, גישור עם דיירים מתנגדים או גישור במטרה לשפר משא ומתן בין הדיירים ליזם.

"תהליכים כאלה מסייעים לא רק לשפר את איכות הפרויקטים עבור כל המעורבים, אלא גם לשפר את היחסים ארוכי הטווח בין הצדדים, שבפרויקטים מהסוג הזה יכולים להימשך גם עשר ו־15 שנה", מבהיר קליינברגר. "בחוויה של היזמים מדובר בפרויקט מורכב מאוד בסיכון גבוה עם הרבה מאוד כסף על השולחן. פרויקט בגודל בינוני הוא פרויקט שהתקציב שלו הוא כמיליארד שקלים. בחוויה של הדיירים, ההתחדשות העירונית מאיימת על הבית שלהם כי הבית הוא הנכס הכלכלי והרגשי החשוב ביותר של האדם ולכן הם חוששים מן הסתם".

“המספרים מדברים בעד עצמם”, מוסיפה נעה שלו, מנהלת תוכנית גישורים בעמותת מוזאיקה. “בשנת 2019 לבדה לקחו חלק מעל ל־22 אלף איש באלפי תהליכי גישור, בניית הסכמות ודיאלוג קהילתי. אנו רואים תוצאות בשטח. השפה יכולה להיות הפתרון והאלטרנטיבה, שתאפשר להשכין שלום בין אדם לחברו. מרגש לראות כי הרשויות המקומיות מכריזות שאיכות החיים של התושבים חשובה להם – שידברו זה עם זה, יקיימו דיאלוג, ויפתרו מחלוקות בדרכי שלום”.