עומר ליבנה בן ה־6 היה מאוד עסוק בשבועות האחרונים. פרט למטלות שלו כתלמיד כיתה א’ בזמנים כל כך מוזרים, הוא עמל על זריעת זרעי ירקות בשאיפה שיהפכו לשתילי אפונה, כרובית, ברוקולי, ארטישוק וקולרבי. כשהם נבטו וצמחו, החליט יחד עם הוריו להקים דוכן למכירתם, ואת כל ההכנסות לתרום למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית עקב הקורונה. ביום ראשון האחרון זה קרה. הדוכן הוצב בכיכר דניה בירושלים, ועליו הונחו שתילים קטנטנים. בצדו האחד של השולחן עמדו עומר ואבא שלו אלעד. אמא שלו עירית וסבתא טליה השקיפו מן הצד. בצדו השני של השולחן התחיל להשתרך תור. חלק מהעוברים והשבים התעכבו כדי לשאול מה קורה שם, חלק חלפו על פני הדוכן, וחלק אחר הצטרף לתור. ניסוי חברתי בחסות ילדון קטן בן 6, עם לב גדול־גדול, שרואה את מה שהרבה מאוד נושאי תפקידים רשמיים ומשרתי ציבור מסרבים לראות. הוא מבין שעוד ועוד משפחות מצטרפות למעגל המצוקה. גם ככה המצב לא היה מזהיר, ועכשיו הוא רק הולך ומקצין. עומר בן ה־6 לא רק רואה את מה שקורה. עם חינוך טוב מבית והכוונה, הוא גם פועל כדי לעזור למי שצריך עזרה.

צריך הרבה כוחות נפש ותעוזה בשביל להישיר מבט אל המציאות שלנו. מי בכלל רוצה לדעת שיש אנשים שהמקרר שלהם ריק, שמזמן לא ישנו לילה רצוף בגלל הדאגות, ושהילדים שלהם שומעים “לא” ו”לא” ועוד “לא”? זה אולי פוטוגני לכתבות בטלוויזיה ולמשדרי התרמה שמגיעים עם לחלוחית, אבל מי רוצה ללכת לישון עם הידיעה הזו, שהעוני לופת יותר ויותר משפחות בגרון וחונק את נשימתן? עזבו אותנו, אנחנו יש לנו מספיק צרות משל עצמנו.

המיזם החברתי של עומר בן ה-6 (צילום: כרמית ספיר ויץ)המיזם החברתי של עומר בן ה-6 (צילום: כרמית ספיר ויץ)

***
לפעמים כל מה שצריך זה לעצום עיניים במקום הנכון, ולפקוח אותן במקומות אחרים. אבל מה קורה כשזה ההפך, והעיניים נפקחות בזמן הלא נכון ונעצמות בזמן הלא נכון? קחו, למשל, את הפקחים הירושלמים ההם. אין לי מושג מיהם ומהם, מה הרקע שממנו הגיעו ומי חינך אותם. באמת שלא. אבל שניהם הסתובבו בשכונת קריית יובל, שחלקים ממנה, איך נגיד, לא טובעים בכסף, וגם מי שכן מסודר, לכו תדעו מה קרה איתו בתקופה האחרונה, כשמספר המובטלים מאמיר ועולה. שני הפקחים הגיבורים נתקלו בילד בן 14 שמכר צנצנות מלבי בחמישה שקלים לתושבי השכונה ונתנו לו קנס בגובה 475 שקלים בגין “רוכלות ללא רישיון”. 475 שקלים. אני חוזרת: 475 שקלים. גם כאן זה היה בבחינת ניסוי חברתי: שני פקחים עם פומפה במקום לב ושיקול דעת מנומנם, מול ילד מבוהל אחד שרצה לעזור להורים שלו וציבור שהשתולל מכעס כשנודע לו על האקט המשונה הזה. ציבור מלא אהבה וחמלה ושכל ישר, שגרם לעירייה להמיר את הדוח באזהרה. מאוד חשוב לתת אזהרה לילד בן 14 שמוכר מלבי כדי לעזור למשפחה שלו. רק שלא תקום פה תעשייה שחורה של מלבי, שתמיט אסון על הכלכלה הפורחת בעיר הענייה בארץ. היו גם מי שמיד נרתמו לשלם את הדוח במקום הילד, ואלה בשורות מעודדות מאוד. אבל מי יחדיר חמלה ושיקול דעת בצד השני של האנושות? שאלה טובה.

***

השופט המנוח חיים כהן סיפר פעם סיפור על סבתו, הרבנית אסתר, רעייתו של הרב ד”ר שלמה קרליבך, אב לאחת ממשפחות הרבנים הנכבדות בגרמניה. הסיפור הזה הולך איתי. ביום שישי הגיעה אל ביתם אישה קשת יום עם תרנגולת בידה כדי לשאול את הרב אם היא כשרה. הרבנית לקחה את התרנגולת, ונכנסה לחדר שבו ישב ולמד הרב. הרב הרים את עיניו, הספיק לו מבט אחד כדי להגיד: "טרֵפה" והוא חזר ללמוד. יצאה הרעבעצן עם התרנגולת אל האישה ואמרה לה: "כשר העוף למהדרין. שיהיה לכם לעונג שבת". הרב, שנחשב לאדוק ושמרני, שמע אותה. אחרי שהאישה הענייה עזבה את הבית, אמר: “ניצחתני, אשתי, ניצחתני”. כי לפעמים כל מה שצריך בשביל לשמור על עולם טוב יותר, זה לפקוח את העיניים במקום הנכון ולעצום אותן במקומות אחרים.

המלצתרבות

זיכרונות הילדות שלי מעוטרים בצלילי ובמילות התסכיתים שהושמעו ב"לבת ולבן ולמי שמתעניין" וגם ב"חתול בשק". עם כל הכבוד לפודקאסטים, הם היו פה הרבה לפניהם. נזכרתי בהם, הודות למיזם התסכיתים הנהדר "זה קול הסיפור". המטרה היא לאפשר לכל ילדה וילד (3־9) ליהנות מתסכיתים איכותיים ומקוריים בחינם ולשמש במה לסופרי ילדים בתחילת דרכם. התסכיתים זמינים להאזנה כפודקאסט בספוטיפיי,
ב־Apple podcast ובאפליקציות האזנה נוספות. על המיזם חתומה לידור יעקב, שמספרת שהכל החל כשנחשפה במקרה ל"ראש מלא סיפורים" של החינוכית והחליטה לבדוק מה בתה, אז בת 5, תחשוב על זה. הילדה התאהבה בתסכיתים כבר מהרגע הראשון וביקשה לשמוע עוד ועוד. מדי חודש עולה תסכית חדש, שמצטרף אל תסכיתים בנושאים כמו שמחה, הקשר הקרוב והייחודי שבין סבים וסבתות לנכדיהם ועוד.

"זה קול הסיפור", מיזם התסכיתים של לידור יעקב. עורכת ספרותית: שרון ארד. עורכת מוזיקלית: ירדן צור. הורדה חינם בספוטיפיי.

זה קול הסיפור (צילום: עיצוב: לידור יעקב)זה קול הסיפור (צילום: עיצוב: לידור יעקב)

קריאה ראשונה

הדבר הראשון שעלה בי עם קריאת "אור נגד פז – תחרות הספורט הגדולה" הוא מחשבות על "הנערים מרחוב פאל" המופתי של פרנץ מולנר: שתי חבורות ילדים נערכות למלחמה על המגרש: האחת, מרחוב פאל בהנהגתו של בוקה האחראי והשקול, והשנייה היא חבורת "אנשי החולצות האדומות" בהנהגת פרי אץ', שהקודים המרכזיים שלו מבוססים על בריונות. ב"אור נגד פז", אלו שתי חבורות משני בתי ספר מהיישוב אורפז. בני החבורות לא מחבבים זה את זה, ועם תחילת שנת הלימודים מתקרבת תחרות הספורט השנתית ביניהם, שבה "הפזניקים" קוטפים את הניצחון באופן מסורתי. הפעם "האורניקים" רוצים את הניצחון לעצמם. המחברת דנה אלעזר־הלוי עומדת בספר על כמה וכמה נושאים חשובים כמו יושרה, הגינות, אומץ ושיקול דעת לצד "הפרדוקס האולימפי", שלפיו לפעילות הספורטיבית אין תוכן מהותי משל עצמה; זו פעילות גופנית. מה שמשנה הוא המשמעות שמעניקים לה על פי סוג המשטר, על פי האידיאולוגיה, על פי שאיפות פוליטיות. כלומר ספורט הוא גמיש ואלסטי, ואפשר לפרש הצלחות וכישלונות בהתאם לישויות שונות של הנהגות שונות. אלעזר־הלוי, שהקוראים הצעירים מכירים מ"שליחות חשאית", כותבת כמו שילדים מדברים, ולא כמו שמבוגרים חושבים שילדים מדברים, ומגיעות לה נקודות זכות רבות על הקרדיט שהיא נותנת לקוראים הצעירים, על העלילה המעניינת ועל המסקנות הבריאות שעולות מבין השורות.

"אור נגד פז" מאת דנה אלעזר־הלוי, איורים: דניאל פלג ותום אנגלר. ראשית קריאה (לבנות ולבני 6־10), הוצאת אחוזת בית־ידיעות ספרים. מחיר: 78 שקלים.

אור נגד פז (צילום: עיצוב: סטודיו צ'פצ'קה - דניאל פלג ותום אנגלר)אור נגד פז (צילום: עיצוב: סטודיו צ'פצ'קה - דניאל פלג ותום אנגלר)