ניקיתי לו את המשקפיים ופרצתי בצחוק רועש. ג'ינה החתולה השחורה שלנו הביטה בי מופתעת והפסיקה לרדוף אחרי הנוצה שמצאה בחצר. הרבה זמן שלא שמעה אותי צוחקת ובצדק, איך תצחקי כשמחלה עם שם של חיה לוקחת לך את הדבר הטוב ביותר שהצלחת להשיג בחייך?
המשקפיים האלו נשברו לנו שלוש פעמים וכל פעם בדיוק מאותה הסיבה, כמו קארמה שתקפה רק אותם.

איתן לא ראה טוב מקרוב, הוא היה יכול לעמוד באילת ולתצפת משם על החיילים הסורים בצפון, אבל מקרוב? אין סיכוי. הכל היה מיטשטש לו ונבלע בתוך צלליות שתקפו פתאום. הוא לא הצליח להסתיר את המגבלה הזו, גם לא ממני. בפעם השנייה שנפגשנו, כשרמזתי לו במשך כל הערב שארצה נשיקה בסופו ולא אכפת לי ששנינו עובדים באותה החברה וזה לא מוסרי כל כך, ראיתי אותו מתחבט עם עצמו.

חשבתי שהוא לא נמשך אליי, שהמפגש הזה הוא רק ידידותי ואולי הציפיות שלי והשעון הביולוגי המתקתק בקרבי מרתיעים אותו. אבל בדיעבד, אני יכולה לומר לכם שזה לא היה הסיפור. כי בסוף הערב, כשסירבתי לצאת ממכוניתו, התעקשתי שיפתח לי את הדלת כמנהג הג'נטלמנים וחשפתי קצת מרגלי כשהושטתי לו את ידי, הוא כבר לא הצליח להתאפק. בבת אחת ולא באופן חינני במיוחד, הצמיד אותי אל הסיטרואן שקיבל מהעבודה, קימץ את שפתיו, עצם את עיניו וניסה לנשק אותי.

אף פעם לא ליקקו לי את הלחי בתאווה כזאת ועם זאת, לשונו הייתה מלאה ברוק ועדיין הדיפה את ריח הפסטה החריפה שהזמנו שעתיים קודם לכן במסעדה.

"מה אתה עושה?", דחפתי אותו מעליי.
רגלו קפצה מרוב לחץ והוא צעד שני צעדים אחורנית. "סליחה, סליחה, חשבתי שאת רוצה! אוי ואבוי לי", התנצל במלוא חינניותו.
"בטח שאני רוצה, אבל למה לא על השפתיים? אתה דתי או משהו?", השבתי, שלפתי מגבון לח מתיקי וניקיתי את לחיי מרירו. האיפור נמחק גם הוא.

רגלו החלה לקפץ יותר ויותר. "חשבתי שאלו היו השפתיים, איזו בושה, שיט", השיב, עזב אותי עומדת חסרת אונים ולא מבינה ונכנס אל האוטו.
"רגע", לא ויתרתי, רציתי את שפתיו של הבחור הזה ויהי מה. נכנסתי איתו אל המכונית, הוא הביט בי ולא אמר מילה. "נו מה? גם אני לא להיט בכיוונים", ניסיתי לשבור את הקרח, "פעם נסעתי מתל אביב לאשדוד דרך עוקף יריחו", התלוצצתי, הוא חייך סוף־סוף. "הרסתי את הרגע?", שאל בביישנות.

"השעה רק עשר בלילה, אתה יודע כמה רגעים עוד אפשר ליצור?". אני לא זוכרת מה היה בו, באיתן, שגרם לי להיות כל כך אסרטיבית כבר בהתחלה. לפניו, הייתי בחורה ביישנית, שקטה, כזו שלא התמרדה, גם לא בשיא נעוריה ובטח שלא במקום העבודה שלה. איתן הביט בי דקה ארוכה, אחר כך פתח את חגורת הבטיחות שלו והתקרב אליי, עצמתי את עיניי וידעתי שזה הרגע ומוטב לו שלא יפספס הפעם, היה לו ריח של בושם ולחץ ובכל זאת, רציתי מעט מהריח הזה על שפתיי, על גופי, ולימים, גם בחיי.

אבל איתן לא נישק, גם הפעם. אלא נגע בידו בין שתי ברכיי, אצבעותיו גיששו בעדינות ליד הגרביון השחור שלבשתי, וכשפקחתי את עיניי בבת אחת ושאלתי אותו "מה נראה לך שאתה עושה?", פתח במהירות את תא הכפפות. "אני רק מוציא משהו", התנצל ושוב הפך אדום ממבוכה כשבידו משקפיים ענקיים, מגושמים עם מסגרת עץ וחותמת מוזהבת. איתן הרכיב את משקפיו והביט בי: "ככה אני נראה איתם, אבל אם תרצי שאנשק אותך, זו הדרך היחידה".

לא התאפקתי, שוב צחקתי, אפילו הדלקתי את המזגן כי כל הסיטואציה השכיחה את החורף בחוץ והפכה את העניין באוטו לטיפשי ולוהט מדי. "תצחקי, תצחקי, אני רגיל" אמר לי ולבי התמלא בחנון הזה, שנדרשו לו שלוש שנים של פגישות חטופות במסדרונות העבודה, ליד חדר משאבי האנוש, כדי להזמין אותי סוף־סוף לדייט. פתחתי גם את חגורתי, משכתי בחולצתו והצמדתי את שפתיי לשפתיו. כשהן נגעו סוף־סוף, הוא ידע מה לעשות, אין ספק שידע.

שלוש זה מספר שליווה אותנו לא מעט בחיינו המשותפים. שלוש פעמים איימו לפטר אותנו אם נמשיך להתגפף בחדר הצילום. אותי פיטרו לבסוף, כי נכנסתי להריון, ובאמצע שנות ה־80 היה צריך להתריע לפני כן, כי יש מספיק גברים שיחשקו בתפקיד שלך.

שלושה בנים יפים, אהובים וציניים הבאנו לעולם, ולמרות שרצינו בת, שלוש ההפלות שעברתי בין לידה למשנתה מנעו את זה. שלושה בתים הצלחנו לקנות, בדם, יזע ודמעות, לא גדולים במיוחד ולא באזורים טובים, אבל לפחות, קצת אחרי לכתנו יהיה לילדים שלנו משהו לחיות ממנו. ושלוש פעמים, ואלו הכי מתוקות והכי טובות וזכורות לי, נשברו משקפי העץ עם חתימת הזהב, וכל אחת מן הפעמים האלו הייתה בשעת מעשה אהבה.

לא פעם אמרתי לו, לאהובי, שאפשר גם בחושך, שלא חייבים לראות הכל, שהוא מכיר את גופי על בוריו ועיניי יראו בשביל שנינו, אבל הוא התעקש. אם לא מנורה, אז עששית ואם לא עששית אז כמה נרות שפיזר. "אני לא רוצה לדמיין אותך, דמיינתי מספיק כשלא היינו יחד", חזר כל פעם על אותו המשפט שהבעיר בי אש שכלום לפניו וכלום אחריו לא יכול לה.

שלוש פעמים, בזמן מעשה אהבה סוער, פעם היה זה אחרי מריבה שטותית, פעם כשחזרנו שיכורים ומאוהבים מאיזו חתונה ופעם אחרי שבישרו לנו שהחשד המכונן והמבהיל שבננו הבכור נמצא על הרצף, התברר כשטות גמורה, אלו הפרעות קשב ותו לא.

את שלוש הפעמים הללו חגגנו באגואיסטיות גמורה, מתעלמים מהחלון הפתוח, מכך שהילדים (שבפעם השלישית כבר היו לנערים) ישנים בחדריהם ומזה שאנחנו כבר לא צעירים ובעיצומה של כל אחת מהפעמים האלו נשברו משקפי העץ. פעם עפו על אחד הקירות והתרסקו מטה, פעם נשק לי כל כך חזק עד שנסדקה אחת הזכוכיות וכמעט הפכה את שנינו למיצגי משה דיין, ופעם אחת קרסו תחת גופי המיוזע.

הבוקר ניקיתי לו את המשקפיים ופרצתי בצחוק רועם, לרגע שוב היה איתי החנון הזה מהעבודה שנתן לי את טבעת הנישואין, מלמל "תודיעי לי כשתחליטי" וברח אל מעבר לקיר הסלון. אחריו באו הבכי והגעגועים, שהובילו אותי אל מיטתנו המשותפת, כשמשקפיו הגדולים על עיניי וידי עוברת על גופי, כמו מייחלת שזו הייתה ידו. כמה אהבתי את איתן שלי, הוא ראה אותי יותר טוב משראיתי אני את עצמי.

עיינים טובות, ספרה החדש של מרסל מוסרי. איור: אורי פינק (צילום: ללא)עיינים טובות, ספרה החדש של מרסל מוסרי. איור: אורי פינק (צילום: ללא)

קוראי "מעריב־סופהשבוע" האהובים, משהו מעט אישי. אחרי יותר מדי זמן אני מוציאה לאור ספר סיפורים קצרים חדש ועושה הכל בעצמי, ללא התערבות הוצאות ספרים חיצוניות. בימים אלו, קצת לפני שבאה לעולם בכורתי וקצת אחרי שסיימתי לכתוב אותו, הוא קורם עור וגידים, ושמו בישראל "עיניים טובות" (את כריכתו, אגב, אייר הגאון שמאייר גם את טוריי, אורי פינק). אשמח מאוד אם תרצו להיות חלק ממנו ולרכוש אותו טרם הוא יוצא לאור.

זו הכתובת לרכישה:
headstart.co.il/project/61266
אפשר למצוא אותו בגוגל תחת השם "מרסל מוסרי - עיניים טובות".
בעתיד הוא יגיע גם לחנויות.
הלוואי ונפגוש רק עיניים טובות!
שבת שלום,
מרסל מוסרי.