בשנה האחרונה הופיעה גאיה גור אריה בהצגה "ספינינג" בהבימה, והתפקיד שגילמה הבהיר לה שהמעבר ממעמד של כוכבת ילדים לשחקנית תיאטרון למבוגרים לא יהיה חלק כפי שחשבה. "בחופש הגדול הייתה מחכה לי קבוצה של בנות לפני כל הצגה ואחריה. הייתי אומרת להן שיחכו לי בחוץ כי הן לא יכלו להיכנס, לא היה אפשרי מבחינתי שילדים יראו אותי ככה. זו הצגה שלא מתאימה לגיל שלהם. הלבוש שלי שם חושפני - הופעתי בתחתונים וחזייה – ויש גם סצנת סקס".

התפקיד בהצגה, שעליו עוד נרחיב בהמשך, הביא אותה לפרשת דרכים. בגיל 23, בעת שהיא כבר מוכרת היטב לקהל הצעיר ממנה, היא החליטה לעצור הכל ולקחת פסק זמן ממושך. "אני חושבת שעכשיו זה הזמן הנכון לגשת לבחינות לבית ספר למשחק. אני מרוצה מהניסיון שלי בסדרות נוער, אבל רוצה גם להגיע לעולם המבוגרים ולעשות דברים מורכבים יותר. אני מאמינה שבית הספר ישמש לי מקפצה להשגת המטרות האלו. מפחיד לעצור לשלוש שנים, אבל אני רוצה וצריכה ללמוד ולרכוש עוד כלים ומיומנויות. עכשיו זו ההזדמנות".

ואכן, גור אריה לא מתכננת לתת להזדמנויות לחמוק תחת ידיה. אחת מהן, אולי הגדולה בהן, הגיעה לפני כשנה וחצי, כשלוהקה כאמור להצגה "ספינינג" בהבימה, שנכתבה בהשראת "הקומה הראשונה" בספרו רב־המכר של אשכול נבו, "שלוש קומות", ורצה במשך שנה. היה זה התפקיד הראשון שלא כוון לילדים או לנוער ומטבעו היה בוגר, פרובוקטיבי ומורכב יותר. "זה היה מדהים, זו הייתה אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי, נהניתי בטירוף", היא קובעת. "כל התפקידים שעשיתי היו מעניינים ומאתגרים, אבל ההצגה הייתה הדבר הכי שונה.

"הדמות שגילמתי, קארין, לא מתאימה לילדים ולנוער. היו בתוכה כמה דמויות, היא בוגרת ומורכבת מאוד. זו ההזדמנות הראשונה שקיבלתי לעשות משהו אחר ולבדוק את עצמי אם אני מסוגלת לעשות אותו, וזה היה מפחיד. זו הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי על במה והפעם הראשונה שעשיתי אודישן על במה. שקשקתי. ידעתי שנבחנות איתי בוגרות של בתי ספר למשחק ובנות עם יותר ניסיון ממני. לא חשבתי שזה יקרה. זו אומנם הייתה הפתעה מדהימה, אבל היא לא באה לי בקלות".

גור אריה גדלה בגבעת עדה, והמשחק תמיד היה באוויר. "מגיל צעיר נמשכתי לעולם המשחק כי אבא שלי שיחק בפרסומות והשתתף בהצגה ובכל מיני תפקידי אורח בסדרות ישראליות, 'שמש' למשל. דרכו הכרתי את העולם הזה ונחשפתי אליו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הוא לא סידר לי אודישנים, אבל עד היום הוא מעורב מאוד ועוזר לי. הוא עדיין בתחום, הוא עובד ארט".

בתיכון היא למדה במגמת תיאטרון, ובגיל 16 החלה לשחק ב"יומני החופש הגדול" של דיסני, הסדרה הראשונה בהשתתפותה. בהמשך שיחקה בשלוש עונות של "נעלמים" מבית היוצר של HOT וניקולודיאון ובסדרה "טרנינג" בערוץ KidZ. כמו כן שיחקה בסרט "מועדון החנונים", עיבוד קולנועי לסדרת הספרים המצליחה, ובטלנובלה "ויולטה" בערוץ דיסני ארגנטינה. המבוגרים בוודאי זוכרים אותה מתוכניתו של צביקה הדר ששודרה בערוץ 2, "לצבי יש בעיה", שם גילמה את בתו, שיר.

כיום היא מתגוררת בתל אביב וחולקת דירה בלב העיר עם בן זוגה בארבע השנים האחרונות, אורי לאור, העובד בוויקס. "אורי מבנימינה, הכרנו באזור שגדלנו בו ועברנו יחד לעיר. הוא מהמם. יש לנו כלבה חדשה, מונא. היא אצלנו כבר חודשיים, והיא הכי חמודה בעולם".


יש מאבק גדול מאוד על משבצת השחקנית־דוגמנית־הצעירה הנכונה של הרגע. זה לא קרב קשה מדי?

"אני לא דוגמנית. זה לא משהו שמעסיק אותי יותר מדי, אני אוהבת שמאפרים אותי ומסדרים אותי ואני נהנית להצטלם, אבל לא כיוונתי לשם מבחינת קריירה. כשזה קורה, זה תמיד מפתיע אותי ואני נהנית ומוחמאת, אבל היעד שלי הוא המשחק. העשייה והאנרגיות שלי מופנות לשם. שם אני רוצה להתפתח".


ובכל זאת, את הפרזנטורית של מותג הטיפוח והאיפור קליניק.

"מור סילבר ואני נבחרנו להיות הפנים של המותג בארץ, וזה מרגש וכיפי. נעים לי מאוד לייצג את קליניק ולהמליץ על המוצרים, ואני מרגישה עם זה נוח. כמו שאמרתי, אני לא דוגמנית, אבל קוסמטיקה תמיד משכה אותי וזה בא לי בול. המצחיק בכל הסיפור הוא שהרבה לפני הקמפיין כבר השתמשתי במוצרים של החברה במשך שנים, ותמיד טענתי בתוקף שלמסקרה שלה אין תחליף. זה מותג שאני אוהבת ומכירה, שאני משתמשת במוצריו ונהנית מהם. כשהתחילו המגעים איתם הייתי בהלם. בדרך כלל אני לא עושה הרבה שיתופי פעולה, אני לא רוצה שהאינסטגרם שלי ישמש כפלטפורמה לפרסום, ובסוכנות שלי כבר יודעים שיש דברים שאין טעם להציע לי. אני שחקנית, ואני לא רוצה לפרסם דברים שאני לא אוהבת או לא מאמינה בהם. אני בודקת ובוחנת את המוצרים ומפרסמת רק את מה שאני באמת מתחברת אליו. הכיף הגדול הוא שזה אמיתי - אם זה לא היה ככה, היה לי קשה לעשות את זה ולא הייתי מרגישה נוח".

גאיה גור אריה.צילום:שי פרנקו

לצאת מאזור הנוחות

גור אריה יודעת שבחרה במקצוע לא פשוט, או שמא, כמאמר הקלישאה, הוא בחר בה. היא מספרת שכבר פגשה הרבה מבוגרים שלא היו רוצים שילדיהם יהיו שחקנים, והיא יכולה, חרף אהבתה העצומה לתחום, להבין אותם. "את סופגת המון ביקורת, את כל הזמן עומדת למבחן. אבל אם יש לך את הג'וק הזה - זה המנוע. את לא עוצרת ואת מוכנה לעשות הכל כדי להגשים את החלום שלך". לדבריה, הרגעים הטובים מתעלים על הקשים והכואבים, שגם מהם יש לא מעט. "אני עדיין צעירה, ואני בטוחה שעוד אקבל הרבה כאפות בתעשייה ובחיים בכלל", היא מציינת בהשלמה מפוכחת.


מהו החלום המקצועי שלך?

"תיאטרון. אני רוצה להמשיך בזה. זה דינמי מאוד, זה חי וזה קורה עכשיו. מהצגה להצגה דברים משתנים ואתה יכול לבדוק את עצמך כל הזמן ולהשתנות בהתאם. באופן כללי, המקצוע הזה חי מאוד, אתה כל הזמן מרגיש את החיות, גם בתקופות הקשות, וטווח הרגשות נע כל הזמן בין סיפוק לאכזבה. העשייה והרגשות שיש לך כשאתה בתוך דמות, העובדה שאתה חשוף כאדם וכשחקן, הכניסה לראש של הדמויות שאתה מגלם – אלו גורמים לי להרגיש חיה. הלוואי שהעשייה הזאת תימשך ותימשך. היא מורכבת מכל כך הרבה דברים, ולא משנה מה אתה עושה – סרט סטודנטים או הצגה בהבימה - זה מעניין. העבודה היא מה שמלהיב ונותן סיפוק".


איך את מתמודדת עם דחיות?

"זה לא קל, אבל כל הזמן צריך לשמור על עשייה ולעשות דברים בין האודישנים – לקחת עוד קורסים, ליצור בשיתוף פעולה עם אחרים, להמשיך להיות בתנועה ולהשתפר ולהתקדם. את לומדת להתנהל, והניסיון בעבודה ובאודישנים קודמים מעניק ביטחון. לומדים איך להתמודד עם זה ומה לקחת או לא לקחת ללב. העצה שלי היא לשים דברים כמו ביקורת או דחייה במקום שנותן לך דרייב ולא במקום שירסק אותך. זה לא קל, שומעים הרבה 'לא' והרבה דברים שאת רוצה שיקרו לא קורים בסוף. התחרות קשה ויש הרבה שחקנים טובים. את צריכה להיות בטוחה בעצמך ולזכור שיש הרבה גורמים שלא תלויים בך. חייבים לזכור את זה. האודישנים הם לא בהכרח החלק הכי גרוע במקצוע".


מה החלק הכי גרוע אם כן?

"יש המון עליות ומורדות. גם אם כבר קיבלת פרויקט, יש הרבה לחץ ושאלות שעולות. את בוחנת את עצמך מדי יום אם את טובה מספיק, וזה כל הזמן מטריד. אני עובדת קשה מאוד על הביטחון העצמי, וזו גם אחת הסיבות שאני רוצה להתחיל את הלימודים. אני רוצה לדעת שהענקתי לעצמי את כל הכלים ושאני לא תקועה. אני רוצה לצאת מאזור הנוחות שלי".

מה נכון לך יותר - סדרות הנוער או הבמה? ואולי דווקא קולנוע?

"אני לא יודעת לכוון למשהו מסוים. אני מרגישה שאני עדיין לומדת ואני נהנית מאוד ומאחלת לעצמי עשייה בכל התחומים שהזכרת. אבל ללא ספק אני רוצה ללחוץ חזק לכיוון התיאטרון, וזו סיבה נוספת לכך שאני רוצה להירשם לבית ספר למשחק".


מי המודל שלך?

"אין לי תשובה טובה לזה", היא מקמטת את מצחה. "אין מישהו ספציפי שאני נושאת אליו עיניים או שהדרך שלו תואמת בדיוק את מה שמתאים לי".


במה את צופה?

"אני אוהבת מאוד סדרות וסרטים ישראליים, ואם צריך שמות, אציין את 'על הספקטרום', 'להעיר את הדב' ו'איש חשוב מאוד'. יש משהו בכך שזה שלנו ושזה מכאן שעושה לי טוב, ואני מתחברת בקלות כי זה קרוב אלי. בשבילי זה הכי כיף בעולם וגם מגניב אותי שאפשר להיתקל בשחקנים ברחוב או שאולי יזדמן לי לעבוד איתם. אבל מובן שאני גם צופה בנטפליקס".

צילום: שי פרנקו


"כלום לא ריגש אותי"

תוך כדי השיחה שלנו, שהתקיימה בבית קפה בלב תל אביב, פנו אל גאיה בהיסוס שלושה בני נוער נרגשים ושאלו אם תסכים להצטלם איתם. היא הסכימה מיד, ועשתה זאת בעדינות, בשמחה ובחן. אבל גם אם נדמה היום שדברים באים לה בקלות ובטבעיות, למציאות היו תוכניות משלה עבורה. במשך שנתיים שלמות היא ניגשה לאודישנים ונבחנה, אך לא התקבלה לשום דבר ולא זכתה באף תפקיד. ובכל זאת, היא לא ויתרה ונותרה נחושה.


מה גרם לך להחזיק מעמד ולא להתייאש?

"זה קרה בתקופה שסביב הצבא – לפני שהתגייסתי ובשנה הראשונה לשירות שלי. ניסיתי להתקבל לתיאטרון צה"ל וגם הלכתי להרבה אודישנים. היה איזשהו רגע, כשידעתי שלא התקבלתי לתיאטרון צה"ל, שאמרתי לעצמי שאולי אני צריכה לעשות משהו אחר. שירתי כמש"קית חינוך בבסיס סגור בגלילות והייתי בדיכאון. לא הייתה לי מוטיבציה לעשות כלום, רק לישון. כשהמשחק לא היה בחיים שלי – כלום לא הסעיר, ריגש או הניע אותי, והרגשתי שלא בא לי על כלום. אחרי כמה חודשים התפכחתי, החלטתי לחזור לחוג משחק ולהישאר בעשייה, והפכתי את העולם כדי שזה יקרה. חזרתי להתאמן, חזרתי ללכת לאודישנים - אחרי תקופה שבה הפסקתי לגמרי - ודברים קרו והתגלגלו. קיבלתי תקן אומן ויכולתי לשלב את זה בשירות הצבאי שלי. אבל בעיקר הבנתי שאני לא יכולה לוותר על החלום שלי".


האם את מסוגלת לעבור תקופה כזו שוב?

"לא חוויתי מאז עוד תקופה של דיכאון. התבגרתי, והניסיון שצברתי בתעשייה עוזר לי להתמודד. יש תקופות קשות, זה חלק מהעניין, אבל אני משתדלת כל הזמן להמשיך לנוע ולהתקדם. זה מה ששומר עלי. אם זה יקרה שוב, כבר אדע איך להתייחס לזה. אז, בצבא, שחררתי קצת וחשבתי שאם לא הולך - כדאי להשלים עם זה, אבל מהר מאוד הבנתי שזו לא אני ושאני לא מוותרת. התקופות האלו יחזרו, יהיו עוד רגעים מבאסים ולא תמיד העבודה מובטחת, אבל אני כבר במקום אחר".


איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? עשר שנים?

"אני מאחלת לעצמי להצליח לעשות את עליית המדרגה לעולם המבוגרים ולעשות תפקידים בוגרים ומאתגרים. אני רוצה להמשיך בתיאטרון באופן קבוע, אבל לא על חשבון העשייה בטלוויזיה. רוצה גם לעשות פיצ'ר למבוגרים".


אם לא היית שחקנית, מה היית עושה?

"יש שתי אפשרויות. הייתי רוצה לעשות משהו שקשור לבעלי חיים. אני צמחונית מגיל 13, זה חשוב לי וזה נושא שקרוב אלי וללבי, אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה להיות וטרינרית כי קשה לי עם המראות. תמיד היו בבית שגדלתי בו יותר משלוש חיות, ועכשיו יש לי כלב וחתול. אני משתדלת להעלות את המודעות ליחס לבעלי חיים ומשתפת מדי פעם באינסטגרם דברים שחשובים לי. האופציה השנייה היא עיסוק בשפה, בלשון. אולי הייתי הולכת להיות בלשנית. זה מעניין אותי. אני ברשימת התפוצה של האקדמיה ללשון העברית ועוקבת אחריהם באינסטגרם. בעיקר דקדוק מושך ומעניין אותי, ויש מצב שהייתי עושה עם זה משהו. תודי שהופתעת".

תודו שגם אתם.