"אחרי ארבע שנות לימודים בשנקר, סיימנו יחד שלוש חברות והתחלנו לשחק ב'מותג'. אחרי הקולקציה הראשונה נשארתי רק אני, וכבר 11 שנים שפיו פיו קיים", מספרת מור ולין (38). "זה התחיל בסטנד בסלון הדירה שלי. הכנתי את הגזרות לבד, תפרתי לבד ועשיתי צילומים. יום אחד התקשרה בחורה בשם אפרת ואמרה שהיא רוצה להגיע. פתחתי את הדלת ועמדה שם אפרת גוש. למחרת היא התקשרה שגם לחברה שלה יש אירוע בערב והיא צריכה שמלה. הגיעה יובל שרף ולקחה שמלה לטקס האוסקר הישראלי. עם כל החשיפה הזאת, נולד לי מותג ברגע".

אומץ זה למלחמות

אין פאשניסטה שלא מכירה את המותג הצבעוני והנועז, ובין לקוחותיה המוכרות אפשר למצוא את שירנקה, נועה קירל, מור קציר, רותם איזק, לירז צ'רכי ונלי תגר. האחרונה אף שידכה לה את בעלה, יואב ולין, מסעדן מצליח.

"בבגדים שלי יש הרבה ביטוי עצמי. אי אפשר ללבוש בגד שלי ולהיטמע בקהל ובסביבה. לכל בגד יש אמירה ונוכחות, וזה לא בכוח, זה פשוט שם. אני לוקחת את עולם האופנה בקליל ובכיף. מבחינתי, בגד אמור לגרום לחיוך", מצהירה ולין. "הקולקציות הן צבעוניות והן גם מעין פנטזיה, אבל בסוף הן צריכות לשבת טוב על הגוף, שהבחורה תרגיש יפה ותרגיש נוח. וזה הכוח שלי - פרופורציות גוף. יש לי עיני רנטגן".

"מכיוון שאני אוהבת צבעים, וזה בא לידי ביטוי גם בקולקציות, אני שומעת המון נשים שנכנסות לחנות ואומרות: ‘הלוואי שהיה לי האומץ להתלבש ככה'. אני תמיד עונה להן ש'אומץ זה למלחמות, לא לבגדים. תתלבשי איך שאת רוצה'. בקולקציות שלי, ההשראות הן כל מה שעושה לי כיף. בקיץ הקרוב אני במסיבת יום הולדת מקסיקנית עם הפיניאטות, הממתקים, הקישוטים והפסטיבל. המון כתום, פוקסיה, ליים, פאייטים ונצנצים לבגדים".

"לא לובשת שחור ולא בא לי לבוא להלוויה של התעשייה"

את הקולקציות מעצבת ומייצרת ולין בישראל, בסטודיו שממוקם לצד החנות. היא מודה בכנות נדירה, ויש שיגידו נטולת פוליטקלי־קורקט, שאין לה ספק שהעסק שלה היה במקום אחר לו לא היו לה שתי בנות קטנות (מילי בת ה־4 וצוף בת השנתיים). "אני לא יודעת איך משלבים אמהות וקריירה. אני חושבת שקל לי יותר מלשכירות, כי אם הילדה חולה אף אחד לא יגיד לי כלום, אבל באותו יום לא ייצאו דגמים, וזה מחיר שצריך לשלם. למזלי, גם יואב, בעלי, הוא עצמאי והוא לוקח על עצמו הרבה פעמים את הבלת"מים האלה. אם בעבר הייתי יכולה לעצב מהבוקר עד הלילה, היום אני מכוונת את עצמי רק לשעות הבוקר. זה נכון שהעסק משלם מחיר כבד, אבל אני משלמת אותו באהבה כי הבנות הן האושר של חיי".

"אני חלק מתעשייה שמתה. אני מפחדת ועצובה לומר זאת, אבל אני חוששת מהיום שבו לא יהיה אפשר להשיג פה בדים. גם כך עכשיו אין הרבה בדים ומתפרות רבות נסגרו. זה לא סתם פחד של חצי פולנייה חרדתית. הפסיקו להביא בדים כי הפסיקו להיות מעצבים והפסיקו להיות מתפרות. אנחנו יכולים להיות מעצמת אופנה, יש פה אחד מבתי הספר הטובים בעולם. אין לי ספק שאם הממשלה תדאג שיפתחו מתפרות ומפעלי טקסטיל כמו בעבר, אפשר יהיה להביא את כל התעשייה הזאת לשגשוג – זה ברור כשמש. עצוב לי, אני לא אוהבת ללבוש שחור ולא בא לי לבוא להלוויה של התעשייה".

על שבוע האופנה שמתקיים החודש בחרה ולין לוותר. "זה מיזם מהמם, אלא שמהמקום הקטן שלי, כדי להגיע לשבוע האופנה ושיבואו קניינים - אני צריכה גב כלכלי מטורף, שאין לי. אני צריכה לייצר בדים משלי ובכמויות גדולות, ואין לי יכולת כזאת. בשביל שזה יקרה, המדינה צריכה להפסיק להתנהל כמו הבריון של הכיתה ולהחליט שהיא רוצה שהתחום הזה יצליח. אני מבינה שרוצים לקחת מסים על הכל, אבל הורגים פה את המעצבים ולא יישאר ממי לגבות אותם", היא מסכמת בעצב.

טווח מחירים: בעונה - 300־1,400 שקלים

דיזנגוף 229, תל אביב
ובאתר האינטרנט
: pioopioo.com