ראיון חשוף, אחד על אחד, עם הבעלים והמעצבת של סטודיו "גליפס", לאמנות ועיצוב במתכת המוכר ומוערך בסצנת העיצוב הישראלית. מה מרגש אותה? מה גורם לה לבכות? ומה יש לה להגיד ל"מעצב(נ)ים" שמחקים אותה.
 

מה זה ברזל בשבילך? 

ברזל, בהגדרתו, הוא היסוד העיקרי בהרכב כדור הארץ מבחינת מסה, בהגדרתי הפרטית הוא בהחלט יסוד ומרכיב עיקרי בחיי. לא רק שאני חיה ונושמת אותו, אלא הוא סוג של פילטר שדרכו אני רואה ומתרגמת את העולם.

מה את יותר? אישה / אמא / מעצבת יוצרת / בעלת עסק?

אני הכל כל הזמן, בעוצמות ובווליום שמשתנה בין התפקידים לתקופה. למדתי למנף את הפרעת הקשב שלי לעיסוק במיליון דברים בו זמנית ולהוציא מזה את הטוב. הסימביוזה ביניהם היא מה שהופכת אותי לשלם שאני.
נשים בטכניקת ONE LINE, גליפס. צילום: לינור שטורםנשים בטכניקת ONE LINE, גליפס. צילום: לינור שטורם

איך זה להיות אשה בעולם של גברים?

הסטודיו שלי כולו מורכב מנשים, נשים שהולכות אחרי הלב, אמיצות ועצמאיות, כך שרוב היום אני מוקפת נשים, ואין עוצמתי ומפרה מזה. כשאני יורדת לייצור ומסתובבת במפעלי המתכת, עולם פטריארכלי מובהק, ברור לי שאני צריכה להוציא את הצד הנחוש והאסרטיבי שלי, ומסתבר שהוא הולך יופי עם נשיות. נשיות אותנטית ובטוחה בעצמה. לקח לי קצת זמן להגיע למקום הזה אבל היום אני כבר יודעת להתנהל מול בעלי המפעלים, לעמוד על שלי ולדבר איתם בגובה העיניים. במידה מסוימת, השינוי במערכת היחסים שלי עם בעלי המפעלים, מזכיר את השינויים והתמורות שאני עושה בחומר. אחרי הכל, אני מרגישה לפעמים שאני מצליחה לרכך אותם.

העתקות – מחמיא או מרגיז? 

גם וגם. בהתחלה זה החמיא ואף שעשע. אבל באותה נשימה ובאופן טבעי יש איזשהו רצון "לגונן על הילד שלך", וכשאתה רואה שרומסים אותו בכל מיני חיקויים זולים, זה לא פשוט לעיכול. גליפס הובילה כאן בארץ איזושהי מהפכה בעיני ומזהים אותה מרחוק. לקחת חומר תעשייתי מובהק ולעשות בו מטמורפוזה ליצירות עם שפה מובהקת מלאות רגש ואסתטיקה, היום זה נראה מובן מאליו אבל זה בדגש על היום והרבה בזכותינו. כל ההעתקות האלה פתטיות בעיני, ואני לא ממש מתרגשת או חשה מאוימת מאנשים שלא מונעים מתשוקה ,כשרון יצירתי ותעוזה כדי להביא משהו משלהם. והכי חשוב, בזמן שהם מעתיקים, אני כבר עסוקה בדבר הבא.
אוריגמי תלת מימד ואגרטלים ממתכת, גליפס. צילום: לינור שטורםאוריגמי תלת מימד ואגרטלים ממתכת, גליפס. צילום: לינור שטורם

מה הייתה "מירב של היום" אומרת ל"מירב של תחילת הדרך"? 

בוא'נה, את מלכה. ועכשיו ברצינות. לפעמים אני בעצמי לא מאמינה שעשיתי את זה. להתחיל מלמטה, מהאנדרגראונד ולטפס בעקבות חלום ולהצליח, כשבמקרה שלי, הרצון והתשוקה גברו על הפחד והנחישות וההתמדה גם בפעמים בהם נכשלתי, הובילו אותי להגשים חלומות גדולים, ובעיקר לחיות את התשוקה שלי על בסיס יוומיומי.


מתי את מרגישה ש"עשית את זה"? 

בכנות, הכי הרבה זה כשאני יוצרת. אולי זה ישמע לא אמין, אבל האורגזמה המטאפורית שאני חווה כשאני מצליחה ליצור ובו זמנית לבטא הלך רוח פנימי היא חזקה לאין שיעור.

מה מניע אותך ונותן לך כוח? 

תשוקה פנימית, ותשואה חיצונית. על תשוקה אין על מה לדבר, זה חלק ממני, תשואה זה לא מחיאות כפיים, אבל זו ההבנה שאני לא יוצרת בוואקום ושאנשים אשכרה אוהבים ומתחברים מאד ליצירה שלנו. תשואה גם במשמעות הכלכלית, היכולת שלי להתפרנס מהתשוקה שלי ולפרנס את משפחתי. זה לא מובן מאליו.

יש "ילד מועדף?" יצירה שלך שאת הכי  מחוברת אליה? 

אז נכון, כולם היו בניי. כל יצירה שאני מוציאה יש לי חיבור אליה של  100 אחוז. והציפורים הן המוטיב שאני הכי מזוהה איתו. אבל כאחת שאוהבת ריגושים ותנועה ואוהבת להיות מאוהבת, בדרך כלל  אני מתלהבת ומאוהבת ביצירה האחרונה. היצירה שלנו גם כל הזמן מתפתחת ועוברת אבולוציה. כזאת אני , ציפור שכל הזמן רוצה להתרומם יותר גבוה.

מירב רינגל, סטודיו גליפסמירב רינגל, סטודיו גליפס

איזה מעצבים מרגשים אותך? 

יש כל כך הרבה – בכל תחומי העיצוב, בזירה הבינ"ל והמקומית . המשותף לכולם הוא שהם מעזים. יש להם דיאן-איי מובהק וחותמת אבסולוטית ייחודית ועדיין יודעים לנוע במנעד רחב ולהמציא את עצמם בכל פעם מחדש . אני אוהבת את המעצבים הרעבים. הרעבים ליצור. אלו שמתאבדים על האמנות שלהם, יודעים לקחת חול ולהפוך אותו ליהלום. 

איזה לקוחות מרגשים אותך? 

לשמחתי כמעט כל לקוח מצליח לרגש אותי, ועדיין, יש לקוחות שהחיבור איתם כמעט מאגי. מן רגש אדיר שמציף אותנו בתהליך האינטימי שאנחנו עוברים בסטודיו, עד להחלטה איזו יצירה הם רוצים עבור הבית, הבחירה, זה בעצם הם. הסיפור האישי שלהם, המקום הכי פרטי ואישי שם הם בוחרים ביצירה של גליפס.

מה לא יודעים עליך? 

אני חושפת המון מהעולם הפנימי שלי לתוך היצירה. בעמוד הפרטי שלי בפייסבוק אני משתפת מחשבות, הלך רוח ורגשות עמוקים. אולי זה גם הדבר שיוצר את הקשר המיוחד ביני לבין הקהל של גליפס. מה יותר מזה?  
ציפורי אבסטקרט ONE LINE, גליפס. צילום: לינור שטורםציפורי אבסטקרט ONE LINE, גליפס. צילום: לינור שטורם

מתי בכית בפעם האחרונה? 

זה עניין של תקופות. בגדול, בטח עד שהכתבה תתפרסם אני אבכה עוד מאה פעם. אני מרשה לעצמי לבכות,  אני אדם מאד אמוציונאלי , בכי היא דרך לפרוק את המטענים ולהתחבר לרבדים פנימיים בתוכי.

מה מצחיק אותך? 

דברים אידיוטיים. מה שבטוח, שכשאני צוחקת, אי אפשר לפספס את הצחוק המתגלגל שלי. לפעמים זה מביך.

איפה תהיי בעוד חמש שנים ואיפה יהיה "גליפס"?

פרננדו פסואה אמר : "אני שום דבר, תמיד אהיה שום דבר. חוץ מזה נמצאים בי כל חלומות העולם". בצניעות, אני לא יודעת, כי למדתי שאנחנו רק בשר ודם, אנחנו לא כל יכולים. אבל חוצמזה, בעת ובעונה אחת, מותר לנו לחלום, ולחלום בגדול. אז  אני רוצה שסטודיו גליפס יהיה מוכר בכל העולם. פשוטו כמשמעו.

בשיתוף "גליפס"