אני אבא לשני ילדים - אחד בן 3, והשני בן חמישה חודשים. בני בן ה־3 הוא ילד מדהים, יש לו קליטה מהירה, ואנחנו ממש מנהלים שיחות. הבעיה היא שהוא מתבטא הרבה בעזרת בכי, ומשתמש בו כאפשרות הראשונה שלו לכל דבר. למשל, אם הוא רוצה לשחק בטאבלט, או רוצה לשתות מים או לאכול משהו - הוא יכול לבקש יפה, אבל הוא בוחר לבקש מאיתנו בבכי. לא פעם דיברנו איתו על הנושא, ואמרנו לו לדבר כמו ילד גדול, אבל הוא לא מפסיק. מה עלינו לעשות בכדי לגרום לו לשנות את ההתנהגות שלו?
"לא פעם אנחנו כהורים מוצאים את עצמנו בסיטואציה מול הילדים שבה אנחנו בטוחים שעלינו להניח זרקור על התנהגות מסוימת שאנחנו רוצים שתיפסק. אנחנו בטוחים שאם לא נעיר לילדים שלנו אז נשמר את ההתנהגות שלהם באותה הצורה לאורך זמן, אבל בפועל זה מתנהל הפוך. זאת אומרת, כשהילד שלך מבקש כל דבר בבכי ואתם מגיבים לזה ואומרים לו שהוא לא צריך לבכות כל הזמן, או שהוא יכול לדבר אחרת - אתם מזינים את המשך ההתנהגות הזו. הילד, באופן לא מודע, ממשיך באותו הקו. אתם יכולים לדבר איתו, לזעוק, אפילו לגעור בו, הוא ממשיך, כמובן שלא במזיד, באותה הדרך ועושה את הכל בכדי להפעיל אתכם. במקרה הזה אתם צריכים להזכיר לעצמכם שכשלא יהיה קהל, גם לא תהיה הצגה".
"חשוב לי לחדד את המשפט הזה - אנחנו לא מתעלמים מהילד בשום מצב. אנחנו נדבר איתו ונגיד לו 'נכון לפעמים אתה מבקש מאיתנו משהו בבכי? ונכון שאנחנו כל הזמן אומרים לך שאנחנו לא אוהבים את זה, ושאתה יכול לדבר יפה כמוני וכמו אמא? אז פתאום חשבנו שאנחנו לא צריכים להגיד לך את זה בכלל. אתה חכם, אתה מבין, ואתה תחליט אם לבקש משהו בבכי או לא'. תגידו לו את המילים האלה בדיוק, ותעמדו מאחוריהן. משמע, גם אם חמש דקות אחר כך הוא מבקש בבכי משהו - אל תתייחסו לבכי אלא למה שהוא מבקש. מעבר לזה, אני מציעה שתפסיקו להגיד לילד שיתנהג כמו ילד גדול - יש לו אח קטן בבית, והוא חושב שאם הוא יתנהג כמו גדול זה יהיה לרעתו. תגידו לו שאתם תחכו בסבלנות, ייקח כמה שייקח, העבודה היא שלכם, ולא שלו. לכן, אתם חייבים להפסיק לדבר על זה ולהגיב לזה, שזה יפסיק להיות עניין בבית".
"הרי יש דברים שאנחנו צריכים להפסיק לעשות מהם עניין בכדי שייכחדו. הדיבורים גם ככה לא עובדים - אתם מאבדים מכבודכם ומכבוד הילד. צריך לעשות משהו הפוך. לא תמיד צריך לעשות את זה, אבל במקרה הזה חשוב שיהיה לכם אורך רוח לתת לו זמן ללמוד".
בתי בת ה־5 כוססת ציפורניים קרוב לשנה. לאחרונה היא אפילו עלתה שלב והחלה לאכול את העור שמסביב לציפורן. זה הגיע למצב שבו היא פוצעת את עצמה ממש חזק, וזה מאוד מלחיץ אותנו. ניסינו הכל: דיברנו איתה, קנינו לה שרשרת נשכן כדי שיהיה לה מה לנשוך, ועטפנו לה את האצבעות בפלסטרים שהיא בחרה - אבל לצערי דבר לא באמת עזר. מה עלינו לעשות?
"אין כל ספק שכסיסת ציפורניים היא הרגל נורא ואיום, אבל באותה הנשימה אתם חייבים להיות יצירתיים ולעזור לה לוותר עליו. זכרו שכסיסת הציפורניים מרגיעה את הילדה, ובגלל זה היא הפכה אותה להרגל. לכן, אם תרצי להפסיק את ההרגל הזה תצטרכי לתת לה לעשות משהו אחר במקום, עיסוק כלשהו שיצליח לסייע לה להירגע".
"מבחינתי, שתתחיל לכרסם עפרונות. זכרי שהילדה צריכה עיסוק אוראלי אחר, כמו מסטיק ללא סוכר למשל, ולכן לא העיסוק ביד עצמה הוא העניין אלא מה שקורה בפה. דעי לך, גם כפפות יכולות לעזור לה, קל וחומר כשהיא מכניסה את היד לפה בצורה לא רצונית. את יכולה גם למרוח לה משחה, לחבוש לה את המקום ולסגור אותו עם פלסטר, ואז להסביר לה, בלי כעס כמובן, שאת מפחדת שיכאב לה ושיהיו לה פצעים".
"קני לה עוד נשכנים ופזרי בכל מקום: במגירה, בגן, בבית, כך שתתרגל למשהו חדש. הכסיסה נובעת ממקום רגשי, ובדרך כלל מרמזת לנו על לחץ פנימי של הילד. יכול להיות שכדאי לפנות לקבלת עזרה אצל פסיכולוג. מעבר לזה, יכול להיות שהילדה עברה תהליכים שהלחיצו אותה, כך שכדאי לבדוק שאין לה בעיה התפתחותית, ושהכל תקין".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM