אחי נמצא בהליך גירושים. מרגע שהודיע לאשתו על רצונו להיפרד, בנותיו כועסות עליו והפסיקו לדבר איתו. לפני האירוע הן היו מאוד קשורות אליו - אבל כנראה שהאם הסיתה אותן נגדו. אני רואה אותו הולך לכיוון תהום. מה אפשר לעשות?

“מה שאת מתארת הוא מקרה שובר לב של ניכור הורי. מה שחשוב הוא לעמוד לצדו בימים האלה, לוודא שהוא שומר על אופטימיות, וזוכר כל הזמן שדברים מהסוג הזה משתנים באופן טבעי עם השנים. לעתים קרובות, ילדים לא יודעים שהם יכולים להיות גם וגם. לא יכולים להיות נאמנים גם לאימא וגם לאבא בו־זמנית. בתחושה שלהם, הם חייבים לתפוס צד, והאם גרמה להם לתפוס את הצד שלה. עם הזמן, הגיל והחוכמה, הן יבינו את הדברים, וייזכרו בעבר הטוב עם אבא. עד אז חשוב לשדר לבנות את המסר שאבא נמצא כאן, ושהוא לא מוותר עליהן. הוא צריך להמשיך ולהראות רצון להיפגש כל הזמן. לשלוח הודעות לכל אחת מהן. הוא צריך לפעול כדי שהוא יראה אותן לבד, ללא האימא, ובעת שנפגשים - לספר על עצמו ולא לנסות לדובב אותן. אם הוא רוצה סיכוי שהן תחזורנה אליו, צריך להתקיים מצב שבו הן בחיים לא יוכלו להגיד ‘אתה ויתרת’. ובמקביל, שימי לב שהוא שומר על עצמו. אספי אותו ואמרי לו שהוא לא יכול להיות שבור. למעשה, הכעס עדיף על השבר, כי הוא מניע לפעולה. עזרי לו למצוא את העזרה הנכונה עבורו, משפטית ונפשית. שייצא לקרב - הילדות עוד צעירות ויש לו עוד הרבה עבודה לעשות. בהצלחה”.

בהבת הבכורה שלי (6) היא ילדה חכמה, רגישה וחברותית. לפני ארבעה חודשים הצטרפה למשפחה אחות קטנה. בשבועות האחרונים אני מקבלת טלפון בכל יום מהמורה, ושומעת ממנה שהילדה בוכה בכי היסטרי כי כואבת לה הבטן והיא מתגעגעת לאמא. היא מאוד־מאוד רגישה. איך לגשת לנושא?

"מה שאת מתארת קורה, ככל הנראה, בעקבות הצטרפות התינוקת הקטנה למשפחתך, וייתכן שגורמים נוספית כמו המלחמה מקשים עוד יותר על בתך. בן משפחה חדש, שנכנס הביתה, עלול לייצר טלטלה רצינית מאוד, בוודאי לילדה מאוד רגישה. דמייני מובייל משפחתי של ארבע נפשות, שמצליח להיות מאוזן, ואז את האפקט שתינוקת חדשה, על האמא, עושה ליציבות המובייל הזה. חוסר היציבות והאיזון הזה הוא ככל הנראה המניע לשינוי ההתנהגותי של בתך הבכורה. סערת הרגשות פנימית הגדולה מאוד שהיא חווה באה לידי ביטוי בבית הספר - מקום שבו יש מצבים יותר מלחיצים וצורך להיות יותר אסופים. הפתרון צריך להיות בשיחה עם הילדה והמורה, שתשקף את המצב החדש בבית. בקשי מהמורה להפגין יותר אמפתיה למצב ולסייע לבתך להתגבר על הקושי. אל תתעלמי, אף פעם לא מתעלמים מילד שקשה לו, תני מקום וביטוי לרגשות שלה - אבל אני רוצה שהיא תתגבר. לכן, אני מבקשת ממך, אל תרחמי עליה ואל תלכי לקחת אותה מבית הספר. היי תקיפה אבל לא תוקפנית. עזרי לה להתגבר בהרבה אהבה ואמונה. דאגי שתשתה הרבה מים, אפילו ציידי אותה בסוכריית מנטה. לאורך חיינו יהיו עוד לא מעט רגעים קשים. תפקידנו, כהורים, הוא לתת לילדים שלנו את היכולת להתגבר - זה החוסן האמיתי".

 אני אמא מודאגת לילדה בת 17. עם חברותיה היא מהממת, אבל איתי היא מאוד מופנמת, ולא משתפת במה שהיא עוברת בחייה. היא בת יחידה בין בנים ותמיד רציתי להיות החברה הכי טובה שלה - אבל היא פשוט לא מדברת איתי. מה לעשות?

“יש לך ילדה שלא יצרה איתך את הקשר שהיית רוצה שיהיה. מהשיחה הקצרה שלנו, אני מרגישה שגם את, עצמך, לא טיפוס משתף - ובכל זאת ציפית שהיא תשתף אותך. בסופו של דבר, הילדים שלנו שואבים חלק לא קטן מהאישיות שלהם מאיתנו, ההורים. כדי שילד ישתף את הוריו בכל מיני דברים שעוברים עליו, שיתוף צריך להיות מאוד חזק בבית. זה כמו שפה זרה, שכדי ללמוד לדבר בה, מתחילים לעשות בה שימוש בבית. אף פעם לא מאוחר להתחיל: נסי לעשות את זה בארוחות המשותפות יחד איתה ועם הבנים. מכיוון שזה לא בא לך באופן טבעי ואוטומטי, מה שאת צריכה לעשות הוא להתחיל לדבר על עצמך, לא בהגזמה או ב'קרקס'. הסתכלי עליה וספרי לה סיפורים קצרים ורגילים, חוויות יומיומיות. שתפי אותה במשהו שעובר עלייך. וכך, באמצעות סיפור שמתחיל בחוויות ועובר לרגשות, תתחילי את הדרך אל המטרה. גם אם בתחילה הילדים לא יביעו התעניינות, וגם אם כן - את מניחה את הדברים על השולחן, משתמשת בשפת השיתוף בבית - ולאט-לאט, כולי תקווה, תרגישי בהתקדמות”.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM. עריכה: יניב מורוזובסקי