באני אם לארבעה ילדים. בני השני הוא בן 9, והוא ילד באמת יוצא דופן לחיוב. הוא מאוד כריזמטי וכובש, כולם מתים עליו, אבל בבית הוא ילד אחר לחלוטין. הבן שלי מתחצף, משקר, מתעצל לעשות דברים. בלימודים הוא מוציא מאיות כי הוא נורא חכם, אבל מחפף אם צריך לקרוא שאלה, ובבית הוא יזרוק את הכביסה שלו לסל אבל לא יקלע לתוכו. מצאתי הכתבה שלו באנגלית עם ציון מזעזע, ובני הסתיר את זה מאיתנו במשך כמה ימים. הסברנו לו שעם הציון נתמודד אבל שעלינו לדעת. זה קרה שוב. אמרנו לו שיש פה משבר אמון, ושעד שנבנה את האמון מחדש הוא לא הולך לחברים ולא מתעסק במסכים. ידענו שזה לא קשור לאירוע, אבל אין לנו כלים. אנחנו לא יודעים מה לעשות. דיברנו עם מאמן הכדורגל שלו וגם הוא עשה שיחה לילד, אבל זה החזיק ליום. מה לעשות?
“עשיתם עבודה נהדרת, כי בחוץ, בעולם, בחיים, הילד שלכם מהמם. עוד ארבע שנים הוא לא יסתכל עליכם, ואת כל חייו יחיה בחוץ. אני רוצה שתראי את הילד בבית ובחיים. בחיים הוא מדהים, וזה מה שחשוב. בבית יש לנו ילד אחר. צריך להבין שהתנהגות היא משהו נרכש. הטמפרמנט של הילד פוגש אותנו, ואנחנו מתחילים להבין. התגובה שלנו מלמדת את הילדים כיצד להגיב בחזרה אלינו. הבנתי ממך שהבן שלך הוא בליגת כדורגל, ושהוא הרבה בטלפון, ונאלץ להסתתר. לאבד אמון בילד זה לא לקחת לו את הטלפון ולא להרשות לו לראות חברים, אלא להסתכל לו בתיק כל יום ולקבל מהמורה את לוח המבחנים. ילדים משקרים כדי להגן על עצמם ולהאדיר את עצמם. זו עדיין למזלנו התמימות של הגיל הזה, הוא רק בן 9, קוגניטיבית, רגשית, ולכן לנו עדיין יש תפקיד מאוד משמעותי במקום הזה. אני צריכה להחליט איך אני מגיבה”.


בתי התחילה תיכון חדש לבד, ובחרה במשהו שיותר מתאים למשפחה שלנו. אנחנו חרדים בהשקפת עולמנו. כעת היא יותר מוצאת את עצמה מבחינת סגנון הבנות. השנה החלה ממש טוב, בתי אפילו נורא רצתה לחזור לחברות בתחילת המלחמה. זה מאוד ריגש אותי כי אני זוכרת את כיתה ט' כנוראית, אבל דברים השתנו. לאחרונה החל אתגר סביב העניין החברתי. אני מאוד סומכת עליה, יש לה כוחות, היא מאוד יציבה, רגועה וחכמה, זה אחד הדברים שמורות תמיד אומרות עליה. יש ימים שהיא ממש לא מוצאת את עצמה בכיתה, לפעמים אני חושבת שהיא יותר מדי לא רוצה להידחף. אני מרגישה שהבת שלי יותר מדי רגישה לסביבה.
"על פניו אנחנו לא רואים סוג של קושי, נראה שהדברים הם בסדר. בתך לא בודדה, היא לא מודרת, היו לה חברות, היא יודעת לייצר חברויות. 'אתגר' זו מילה מאוד יפה ומאוד מכובסת. הייתה לבת שלך תקופה ממש קשה, ובתוך הדבר הזה אנחנו אומרות לעצמנו שהיא מתמודדת לא רע בכלל. זה מרגיע. תאמרי לבתך שתחשוב אם היא צריכה את עזרתך. זו מערכת יחסים עם מתבגרים. צריך לבוא שקוף. הבת שלך חכמה, בואי נהיה הוגנות, ניתן לה כבוד, ונגיד לה שאנחנו רוצות לעזור. שתדע שאת פה אם היא רוצה".


בני בן ה־10 הוא ילד חכם, תלמיד מצטיין, מקשיב, עושה את המוטל עליו. בימים האחרונים הוא כל הזמן במחשב, וקופץ בין המחשב לטלפון. לקחתי ממנו את הטלפון באחד הימים וראיתי שהוא נחשף לסרטונים פורנוגרפיים ולא ממש ידעתי איך להגיב. לא הגבתי באותו רגע, לקחתי צעד אחורה, והבנתי שאני צריכה לחשוב איך להגיב. אחרי זה אמרתי לו שזה לא ממש לגילו, שהוא לא צריך לראות את הדברים הללו, ושמה שהוא רואה זה אלימות ולא אהבה. בכל פעם שהילד מבקש להיות לבד אני לא יודעת מה לעשות.
“בטלפונים גם רואים דברים איומים אחרים. ילדים נחשפים לפורנוגרפיה ברגע שנותנים להם טלפון פרטי. זה לא בגלל שהם מחפשים, אפילו לא בגיל 10, אלא הם נחשפים, זה ממש מגיע במקרה. חייבים להכניס לטלפון תוכנות הגנה. זה כמו שלא נותנים לילד לנהוג בגיל 16, ועד שהוא מוציא רישיון הוא צריך לעשות שיעורים. לא נותנים כלי נשק לילד לפני שיצרנו מצב שבו הוא מוגן מהנשק הזה. כשגילינו שהילד שלנו נחשף לסרט כזה, לוקחים אותו הצדה ברגע של שקט, מישהו חייב לקיים את השיחה הזאת עם הילד. זה יותר מונולוג. צריך להסביר שמה שהוא ראה זה משפיל ומחפיץ”. 

סייעה בעריכת הכתבה: מיכל קדוש