במשפחות רבות כל כך, השכול כמו פלש כדייר של קבע בבית ולצד כל זאת, קהילות שלמות פונו מביתם אשר היה פעם "מבצרם". הפצועים בגופם ונפשם מושקעים במלאכת השיקום ונדמה כי קלפי העולם נטרפו וכי מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

אם נשען על קרקע עובדתית מוצקה, ההיסטוריה מלמדת אותנו (ויש לכך תימוכין גם במציאות היומיומית כאן ועכשיו) שגם בתקופות הקשות ביותר, כמו זו שאנחנו חווים כעת, אפשר וצריך למצוא את הטוב. להרים את עצמנו מתהומות הנשייה של הייאוש ולחפש באופן אקטיבי את הטוב, את הראוי, את ה"יש". יתכן ולא בכדי המילה "יש" מתחבאת בתוך המילה "ייאוש"- מעין רמיזה של תקווה לעתיד לקרות.

זה כרוך במאמץ, בנחישות, ברצון ובפעולה, אבל זה אפשרי. עתידנו אינו בעברנו ונראה לי שקיימת הסכמה גורפת שאין ברצוננו להשאיר לילדנו "אדמה חרוכה" (פיזית ומטאפורית). תפקידנו דווקא בעת הנוכחית הוא להאיר בפנס את ה"יש" ולעורר בקרבנו את המוטיבציה לחיפוש מקורות מים חיים של משמעות ותקווה.

מה עלינו לעשות?

להחזיק גם וגם: לנוע באופן גמיש בין התחושה של מטה לתחושה של מעלה – בין הכאב וההזדהות עם המצוקה לבין ההודיה על הקיים והתמסרות לרגעי שמחה. בשגרה זה קורה באופן כמעט אוטומטי, בתקופת החגים (בהם אנו חווים רגשות באופן עוצמתי יותר) האתגר הופך למורכב יותר. 

לחפש רגעים קטנים של טוב: אם אנחנו מרגישים צורך להתאוורר, זה לא אומר שצריך להזמין עכשיו טיסה לחו"ל. זה יכול להתבטא בדברים הקטנים, בלהיות טובה לנפש, לרוח ולגוף שלי – לשמוע את המוזיקה שעושה לי טוב, לפגוש חברים ובני משפחה, להתעקש על זמן איכות עם הילדים שלי וכדומה. 

למצוא עוגנים מייצבים: אירועי המלחמה גרמו לאובדן אמון בהרבה רבדים – אמון שהעולם הוא מקום טוב, אמון בחוקיות של העולם, אמון במדינה על מוסדותיה השונים, אמון בבית שאמור להגן עלינו, ואפילו אמון שלי בעצמי כפי שהכרתי וידעתי. במובן הזה, עצם ציון החג וההתכנסות המשפחתית מהווה עוגן יציב אל מול המציאות המעורערת שכן היא משחזרת אקט מסורתי שחוזר על עצמו מדי שנה. העוגנים המייצבים יכולים להיות קבועים אך גם להתחדש עם הזמן. יש לחפש את המעשים הנדיבים עבור עצמנו שבכוחם להבטיח את שלומנו הפנימי.

חמלה עצמית: להבין שאנחנו חווים קושי כי יש קושי. לאפשר למה שמתקיים בתוכנו פשוט להיות ולפנות לזה מקום. לצד זאת, לדאוג שזה לא יתפוס את כל המקום. לנסות להגדיל את המרחב של הבנייה מול ההרס, של התקווה מול הייאוש, של הצמיחה מול הטראומה. 

לקחת אחריות: עם כל הקושי, כדי להבריא את עצמנו ולהבריא אותנו כחברה, שומה עלינו להשתדל לעשות תנועות אחרות. לחפש בחריצות את אפיקי הטוב, להיות אקטיביים ולא לצפות שהדברים יקרו מאליהם. 

להוות דוגמה: אנו נדרשים לתווך לילדים שלנו את המציאות אך לא רק להם. לכל מי שהוא זולת עצמנו. אל לנו להסתובב כשקי ייאוש בעולם. חלק מהסולידריות ומהערבות ההדדית היא להרים זה את זו ולהזכיר באיכויות האנושיות שאנו מבטאים שיש תקווה לאחריתנו וכי עוד לא תמו כל פלאינו.

טיפול נפשי: אדם שלא מצליח לראות את נקודות האור, כדאי שינסה לבחון את הקשרים שלו – עד כמה הוא מצליח להשתמש בהם כמקורות תמיכה, וכן מהי רמת המצוקה שלו מבחינת תפקוד, שינה בלילה, יחסים, חרדות ועוד. אם התחושות הקשות לא עוזבות וקיימת תחושה תמידית של איום קיומי, יתכן וזו נורה אדומה וכדאי לבחון את הדברים מול איש מקצוע. אם מתעורר הצורך, ניתן לפנות לעמותת מרכז אלה לבירור על טיפול נפשי או קבוצת תמיכה באזורך. 

רונה אקרמן  (צילום: ארז שחם)
רונה אקרמן (צילום: ארז שחם)

רונה אקרמן, היא עו"ס ופסיכותרפיסטית, סמנכ"ל קשרי חוץ בעמותת מרכז אלה הפועלות לסיוע נפשי במקרה של אובדן, טראומה ומשברים. לסיוע נפשי ניתן לפנות בוואטס אפ 050-6644000 או באתר