בתי האמצעית מגיבה בקיצוניות לכל מיני מצבים וסיטואציות. היא נכנסת להתקפי זעם גדולים, בועטת ברהיטים או זורקת כל פריט שרואה מולה. שמתי לב שהיא פיתחה בי תלות, ואם אני יוצאת מהבית היא נכנסת להיסטריה, בוכה וצורחת. חשוב לציין שכשאני לא בסביבה, התנהגותה ראויה. כיצד עליי לפעול?
“יש להסתכל על הצד החיובי. הילדה כן מסוגלת להתאפק, הרי היא לא מתפרצת בכל מקום. היא עובדת עם התשוקה והרגש באופן מאוד עוצמתי. אולי היא הייתה כזו מאז ומעולם, אבל מהרגע שנולד אחיה הקטן והיא הפכה לילדת ביניים, היא איבדה את היתרון בכך שהייתה הכי קטנה ולכן מתנהגת כך. זה הטמפרמנט שלה. יש ילדים שכשהם חשים תסכול, הם מתכנסים בתוך עצמם. במקרה של בתך רואים את המזג שלה שמתפרץ בעיקר מולך. הסיבה לכך היא שאת המראה הפסיכולוגית שלה. היא עושה את מה שהיא רוצה לראות. היא צריכה את ההוכחה הזאת שאת תאהבי אותה בכל מקרה. עלייך לשבת ולדבר עם בתך. תעבירי מסר מאוד ברור ותני לה תחושה שהיא חזקה. שבי איתה על המיטה מבלי ששאר ילדייך יהיו בסביבה. תגידי לה שחשבת על זה הרבה ושהיא ילדה מאוד חזקה, וזה נהדר. אמרי לה כי בגלל החוזק שלה, היא היחידה שיכולה להחליט איך להתנהג, היחידה שיכולה להחליט אם להעיף כיסאות ולבעוט בכל הכוח.
בכל פעם שבתי בת הארבע מתנגשת במשהו או מקבלת מכה קטנה היא בוכה בכי תמרורים. היא לא עושה את זה רק בשביל לקבל תשומת לב, היא באמת מאמינה שכואב לה. בשבוע שעבר היינו בחגיגת יום הולדת של חברה, שקית הממתקים שלה נפלה, והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב ולא הפסיקה לבכות ולהשתולל. אני חוששת שהתנהגות זו נובעת מחוסר ביטחון, אבל לא יודעת איך לסייע לה להתמודד עם המצב. מה דעתך?
“הילדה מאמינה שרע ומר לה ומכניסה את עצמה באופן לא מודע לעמדת הקורבן והמופסדת. יכול להיות שבהתחלה זה עזר לה - היא קיבלה תשומת לב והתייחסות - אבל היום, כשאת מבינה שהיחס שקיבלה ליבה את המשך ההתנהגות שלה, את תשני את התמונה ותצליחי באמת לסייע לה. את לא יכולה להתעלם מהדברים שהיא אומרת לך, פשוט תגידי לה לא בהכרח את מה שהיא רוצה לשמוע. לצורך העניין, אם היא באה אלייך ומספרת שקיבלה מכה, תגידי לה שאת לא רואה שום סימן, וכנראה מדובר בכאב פנימי. תחבקי אותה ותמשיכי בעיסוקייך. אם היא באה שוב וטוענת שעדיין כואב לה, תגידי לה שאת מאמינה בכוחות שלה ויודעת שהיא תצליח להתגבר לבד”.
בני בן התשע מתקשה להכין שיעורים בזמן. אנחנו צריכים להעיר לו עשרות פעמים, אבל הוא לא משתף פעולה. הבאתי תלמיד מבוגר יותר שיסייע לו לעשות שיעורים, אבל זה לא עזר. שוחחתי איתו וניסיתי להבין למה הוא מסרב לעשות את שיעורי הבית, אבל לא הגעתי לתשובה ראויה. מה עליי לעשות, והאם שורש הבעיה נמצא דווקא בסמכות ההורית שלי?
“אני רוצה לפתוח בשאלה: נניח שנכנסה לך אבן קטנה לנעל. אתה רוצה להוציא אותה ומתלבט האם להישען על וילון, כיסא או קיר כדי לשלוף אותה. במה תבחר? סביר להניח שבקיר. למה דווקא תבחר להישען על הקיר? כי אתה סומך עליו, ויודע מניסיון החיים שלך שלהישען על הקיר זה הדבר הכי בטוח. ככה בדיוק זה עם הורים. כשאומרים ‘סמכות הורית’ מתכוונים להרבה יותר מסמכות. זו התחושה שהילד חווה. כדי שנתעל את התחושה הזו לשיתוף פעולה, עלינו להפוך להיות הורים סמכותיים. כאשר ילד רואה שההורים שלו כאלה, קל יותר לגייס את שיתוף הפעולה שלו. שיעורי בית הם עונש בעיניי. הם לא תורמים ולא מקדמים את הילדים, אבל אין מנוס וצריך לעשות אותם. אני מניחה ששללתם הפרעות קשב או הפרעה במוטוריקה העדינה, ועכשיו כל מה שנשאר לכם כהורים של הילד הוא לסייע לו לעשות שיעורי בית בזמן. לכן כדאי שתשנה את הדרך שבה אתה מבקש ממנו לעשות שיעורים. אולי במקום קשיחות תנסה להכניס הומור לתקשורת שלכם בנושא”.