אני אם לשני פעוטות מתוקים בני שנתיים וארבע. הם כל הזמן מבקשים לצפות בטלוויזיה או לשחק בטאבלט. כשאנחנו לא נותנים, הם רוצים לשחק עם הטלפון שלי או של בעלי, ואין לנו מושג איך לגרום להם להפסיק. מה דעתך?
“מסכים הם כמו ממתקים. אנחנו אמורים להחליט כמה ממתקים הילדים יצרכו בהתאם לגישת החינוך שלנו. אם לא נעשה זאת הילד ירצה עוד גלידה ועוד עוגה ולא יפסיק. הילדים תמיד ירצו יותר ואנחנו האחראים למינון המתאים עבורם. הרגלנו את ילדינו להיות חשופים למסכים במינון גבוה מאוד, ואין כל ספק שזה מושך אותם מאוד, בדיוק כמו שזה מושך אותנו. המשמעות היא שעליכם לעבוד יותר קשה בהורות שלכם, לצאת עם הילדים החוצה, לשחק איתם רביעיות וקלפים. לתת לילדים זמן איכות עם ההורים שלהם, בדיוק כמו שהיה פעם. אני בעד לתת את המסך מדי פעם לילדים, זה אחלה בייביסיטר, אבל חשוב לי להדגיש שהכל צריך להיכנס למסגרת זמן. אל תתנו לילדים בגילים כאלה לצפות במסך יותר מעשר דקות בכל פעם”.

בתי בת השנה וחצי לא מוכנה לחבק את אמא של בעלי. בכל פעם שאנחנו אומרים לה לחבק אותה היא פורצת בבכי ונלחצת, ומנגד, חמותי מאוד נעלבת ולא מבינה מה קורה. מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב הזה?
“אני לא יודעת למה היא לא רוצה לחבק את סבתא שלה, כנראה שזה משהו במראה או בריח שלה. ילדים קטנים הם כמו גורים קטנים, וכשהם לא רוצים אז הם לא רוצים. חשוב לי שתדעי שהסירוב של הילדה מביא לה הרבה תשומת לב והתעסקות. על כן בהתחלה הייתי ממליצה שתפני לאמא של בעלך ותגידי לה לא להיעלב. תציעי לה לא להתייחס לזה שהיא לא מחבקת אותה, ואחרי כמה פעמים כאלה יכול מאוד להיות שהילדה תבוא לחבק את סבתה מיוזמתה”. 
יש לי שני בנים מהממים. הבכור בן חמש והקטן עוד מעט בן שלוש. הבכור מדהים, מושלם ומאוד נוח. החיים איתו היו מאוד קלים, אבל ברגע שהגיע הילד השני החיים שלי קצת יותר הסתבכו. הוא ילד מאוד אקטיבי, נמרץ, דעתן ומחובר מאוד לאבא שלו - ובתקופה האחרונה פשוט לא מוכן לשמוע עליי. כל פעם הוא אומר: "אמא, אני לא אוהב אותך" וזה לא נעים בכלל. איך עליי להגיב למצב הרגיש הזה?
"ילדים תופסים מקום ונפח שמתאימים לסגנון האישיות שלהם. בדרך כלל זה יהיה בניגוד לאח או לאחות הקרובים אליהם. בדרך כלל זה מתחיל באופן תמים - רצית לעשות עבורו משהו והוא לא רצה כי באותו הרגע הוא כעס עלייך או אולי התגעגע לאבא, כי הוא מחובר אליו מאוד. ואז הוא אמר לך: 'אני לא רוצה אותך, אני רוצה את אבא'. התגובה שלך להתנהגותו מאוד משמעותית. ככל שתגיבי לזה יותר, לא חשוב איך - בפגיעות, בכעס, בהפצרה, בכל מיני דברים - זה יהיה כמו כדור שלג שילך ויגדל, כי יש בפנים הרבה רווחים פסיכולוגיים. לכן הילד לא יניח לזה. חשוב לי להדגיש שזה לא נעשה במודע וההמשך בוודאי לא במזיד. הילד אומר לעצמו: 'בוא נראה מה קורה בפעם השנייה'. אחרי שהוא אומר שוב: 'אני לא רוצה', וקוראים לאבא, אז הוא קולט שיש כאן עניין ושאמא נעלבת. 'אני גורם איזושהי סערת רגשות', הוא חושב, 'יכול להיות אפילו שאני מראה לאמא שאני מנצח אותה'. הילד חייב להבין שהתפקידים ההוריים נחלקים לשניים: גם אמא וגם אבא. לפעמים יהיה מצב שהילד ירצה את אחד ההורים וזה לא יתאים לסיטואציה. את לא יכולה לגרום לו להגיד: 'אבל אני לא רוצה את אבא'. הוא גם מאמין כרגע שזה מה שהוא רוצה. מה שכן, את יכולה לשלוט בתגובה שלך, כל עוד זה בתיאום עם בעלך. אני מציעה שתגידי לילד: 'קטנצ'יק, לפעמים אני באה לעשות לך כל מיני דברים, כמו להגיש לך לאכול או לנגב לך את הטוסיק, ואתה לא רוצה שאני אעשה את זה אלא שאבא יעשה. עד היום הייתי מדברת או מפצירה או כועסת או מסבירה, מהיום לא אעשה את כל הדברים האלה, זה מיותר'. זכרי שבסך הכל עומד שם ילדון קטנצ'יק שרוצה לגרום לך לעשות מה שהוא מעוניין בו. לפעמים זה קורה, אבל הרבה פעמים גם לא, כי בסיכומו של דבר את קובעת, החיים קובעים וגם המציאות לפעמים קובעת". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM