מיכל דליות מייעצת למאזיניה ב-103FM כיצד נוכל להכיל תוקפנות מצד הקטנטנים, מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מלחמות חוזרות ונשנות כל ערב לפני המקלחת, וכיצד נוכל להתחיל בקלות את הליך הגמילה מפריט אהוב שהילד פשוט לא מוכן להיפרד ממנו. התשובה: הסוד טמון בסבלנות, הכלה, ומוכנות לתהליכים ארוכים.
בתי בת השמונה לא מוכנה להתקלח בזמן ומושכת את הזמן בשעות הערב. מה אוכל לעשות כדי לשכנע אותה ולמנוע ויכוחים?
“ילדים עושים את זה בקצוות של היום, בבוקר או בלילה או כשאנחנו קצרים בזמן, או כשאנחנו עייפים. זה הזמן שהילדים עושים את הדברים הכי מעצבנים שלהם. כדי שבתך תשנה את ההתנהגות, את צריכה לשנות את תגובתך. לכן, הדרך היחידה שתגרום לבתך ללכת בזמן למקלחת זה כשהיא תדע שאת מפסיקה להעיר לה. פני אליה ואמרי לה את הדברים הבאים: ‘את ואני רבות בכל ערב, ואז את מגיעה למיטה באיחור. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לריב איתך. מהיום אני אגיד לך ללכת להתקלח, אבל אני רוצה שתדעי שבשמונה וחצי האמבטיה נסגרת. אני לא מעירה לך יותר. אני לא צריכה להאיץ בך. את מכירה את החשיבות של ההיגיינה האישית והמקלחת היומיומית’".
"שימי לב שאת לא מקניטה ולא מעליבה, את מדברת רק על המציאות ובלי הביקורת עליה. את יכולה להוסיף ולומר: ‘את עושה עבודה נהדרת. אני לא רוצה לסיים את היום בכעס ואני מעדיפה להתנשק ולהתחבק איתך’. אחרי שתגידי לה שאתן לא רבות על זה יותר ושאת מקווה שהיא תבוא בזמן, את יכולה גם להחליט שדלת האמבטיה נסגרת בשמונה וחצי או בכל שעה אחרת, כפי שהבהרת לה. זה לא יהיה פשוט והיא תבדוק את התגובה שלך ותמתח את הגבולות שלך. חשוב שלא תגיבי ובטח שלא תריבי. היא תמשיך למשוך זמן, זה יהיה עניין של ארבעה או חמישה ימים והם יהיו לא קלים. קחי אוויר. את אמורה לא לכעוס, וזה הקסם”.
אני גננת במקצועי ואני פונה בשם אם שביקשה ממני לגמול את בנותיה התאומות מה”שמיכי” שלהן. האם כדאי לי לעשות מסיבת פרידה לשמיכות של הילדות שקשה להן כל כך להיפרד מהן?
“בדרך כלל, גמילה מתחילה מההורים, שמחליטים כי ילדים צריך להיגמל ממשהו שהוא מנחם וטוב. מדוע? כי לפעמים יש מצבים ש’שמיכי’ ומוצץ תוקעים את הילדים. אני מדמיינת ילדה בת שלוש שהידיים שלה עסוקות והיא לא עושה דברים אחרים. זה יכול להפריע להתפתחות, לעשייה ולריכוז.
‘שמיכי’ שדבוק לילד יכול גם להוריד את האנרגיות. אני בעד להתחיל את התהליך בשעות היום ולאפשר שימוש בשמיכת הילדות בשעות הלילה. כדי להקל את התהליך אפשר לשלב סיפור עם האנשה, ולומר לדוגמה משהו כמו: יכול להיות שה'שמיכי’ מאוד עצובה בזמן האחרון ואין לה אפשרות לנוח כי כל הזמן מושכים לה בקצוות ומחזיקים אותה. ואז לייצר מצב שה’שמיכי’ נשארת בבית, ורק בלילה פורשים אותה. ההורים צריכים להבין שאת, כגננת, יכולה לייצר את סיפור המסגרת והם יצטרכו לעמוד עליו בבית. לכן, הם חייבים לשתף פעולה ולהיות חזקים.
בבקרים יהיה להם קשה והם יצטרכו להתמודד עם הבכי של שתי בנות – החזק מבין ההורים צריך לעמוד על סירובם, ולהסביר כי אם ירצו את ה’שמיכי’ ללילה ההורה יצטרך לשמור עליה. ובלילה ה’שמיכי’ תבוא להרגיע את הבנות. כמובן שהם חייבים לסמוך על הבנות שלהן שתדענה להתמודד עם הפרידה”.
בני נוטה להרביץ לעתים קרובות ונוהג לדבר רבות על אלימות ומוות. הבעיה מדירה שינה מעיניי. כיצד אוכל לשנות את התנהגותו האלימה?
“בנך תוקפן ולא אלים. חשוב לעשות את ההפרדה בין תוקפנות לאלימות. תוקפנות היא דבר יצרי שכולנו נולדים איתו. במקרה שלך, הבן שלך מבטא את עצמו בתוקפנות כי כנראה שהוא ילדון יותר פיזי, ושזאת הדרך שלו להתבטא. כך הוא שומר על עצמו ומגן על עצמו. במקרה כזה אנחנו מדברים עם הילד, עושים עידון ומקנים לו מיומנויות חברתיות, כמו למשל איך יוצרים קשר וביטוי עצמי נכון.
ברגע שמשנים את הניסוח מאלימות לתוקפנות, כבר דברים משתנים אצלנו בראש, ואלה גם משפיעים על המציאות. סביב נושא התוקפנות - אני מנחשת שכבר יש אצלכם בבית המון שיח ועיסוק. זה נקרא ‘רווח פסיכולוגי’: בן השש שלך יודע שהוא טיפוס תוקפן, כפי שיגידו על אחד מחבריו שהוא ביישן.
בדרך לשינוי המצב, אני רוצה שתתחילי לדבר אליו במילים טובות. הוא חייב לשמוע שהוא היה אחראי, ואחרי שעה לתת לו עוד חיזוק ולהגיד לו שהוא שמר על איפוק ושזה משמח אותך. הוא צריך לשמוע על עצמו דברים טובים. במקביל, צריך ללמד אותו איפוק ולהעביר לו מסר שאוהבים אותו בכל מצב ובכל תנאי, וכן ללמד אותו דברים אחרים שאין לו כיום בארגז הכלים שלו. בהצלחה”.