אני אמא לילד מקסים בן שלוש, אבל בתקופה האחרונה בגלל המצב הנפיץ, הוא מתנהג בצורה מאוד לא נעימה. יש לו התקפי זעם, הוא מקלל, מרביץ לי ואפילו יורק. אני לא יודעת איך להשתלט על המצב המורכב הזה. אני אומרת לו ללכת לחדר להירגע, הוא יוצא אחרי דקות בודדות, אומר שהכל בסדר, אבל לעתים קרובות ממשיך באותו קו התנהגותי. למה לדעתך זה קורה, והאם יש קשר לעובדה שיש לו אחות קטנה בת תשעה חודשים?
“קודם כל, אני חושבת שכל המסר שלך צריך להיות אחר. הרי אם את אומרת לו להיכנס לחדר ולהירגע, הוא יוצא מתי שהוא חושב שהוא נרגע, ולא מבין למה את כועסת עליו. אם את רוצה לקבוע את משך הזמן שבו הוא יהיה בחדר תגידי לו משהו אחר. למשל, שלא מקובל עלייך איך שהוא מתנהג, ושאת מבקשת שהוא ייכנס לחדר עד שאת תגידי לו להירגע. את חייבת להחליט איך להגיב להתנהגויות המסוימות שלו, ולדבוק בהחלטה שלך לאורך זמן. דעי לך שלא כל הילדים בתקופה הזו מתמודדים עם התקפות זעם, ואת חייבת ללמד את הילד לשתף איתך פעולה".

"יש לך ילדון חכם, חם, ופיקח, שישר קלט שזה הלחצן שצריך ללחוץ עליו, שזה מה שיגרום לו לקבל ממך שיחה או נאום. אם תשימי לב תגלי שלא פעם הוא מעדיף להתנהג ככה כשאת נמצאת עם התינוקת על הידיים. חשוב לי שתביני שזה תמים וטהור, ילדים עושים את זה כל הזמן, גם בגיל מבוגר יותר, זה מה שנקרא ‘הרווח הפסיכולוגי של הילדים’. לדעתי כדאי שתחליטי שמהיום והלאה את נוקטת טקטיקה חדשה, ואם הוא חלילה מתנהג ככה שוב תסתכלי עליו ותגידי לו בבכי, ‘תדע לך שכשאתה יורק עליי, זה כל כך מעליב אותי. מהיום כשתעשה את זה אני אסובב את הגב ולא אריב על זה יותר’. תני לו ללמוד מהמצב החדש. אם הוא ממשיך להתנהג באלימות, ואת מבינה שאין לך ברירה, קחי את הקטנה לחדר אחר, בלי לדבר איתו, ותסגרי את הדלת. אם הוא יבוא אחרייך וירצה לפתוח את הדלת תגידי לו שאת תצאי כשאת תירגעי ותרגישי שלא עושים לך רע. זכרי שמדובר בתהליך ממושך, אבל הרווח שלך ממנו יהיה עצום, וגם אם זה יקרה כמה פעמים ביום, אל תאמרי נואש, ותמשיכי באותה הדרך”.

אני אמא לשלושה ילדים, ובני האמצעי בן הארבע וחצי מרגיש חוסר ביטחון לגבי שאר האחים שלו והחברים בגן. בכל פעם שאני או הגננת מחמיאות לאחד הילדים הוא מתקשה לשמוע את זה, אומר “גם אני, גם אני”, ודורש מאיתנו המון חיזוקים ומחמאות. איך אוכל לחזק אצלו את הביטחון העצמי?
“הילד שלך הוא ילד סנדוויץ’ קלאסי, וכמה שאנחנו אומרים שהוא ‘הריבה בין הפרוסות’, אנחנו צריכים לזכור שזה הרבה יותר עמוק מזה. כשהוא היה ילד שני הוא הבין שבחיים הוא לא יהיה ראשון, והיה לו יתרון אחד, שהוא היה הקטן במשפחה, ועכשיו כשיש לו עוד אח זה נלקח ממנו. ההחלטה שלך לתת לו חיזוקים היא נהדרת, אבל אני רוצה שתשימי לב בדיוק מה את אומרת לו. במקום להגיד משפטים כמו ‘כל הכבוד’ אם הוא מצליח לעשות משהו, תגידו לו ‘וואוו, אתה בטח ממש גאה בעצמך’, או ‘בטח שהצלחת, אתה כבר בן ארבע וחצי’. חשוב מאוד להקפיד על מינון נכון של מחמאות לילד, כי כשזה יותר מדי הוא הופך להיות תלוי בזה”.

בתי בת החמש וחצי כוססת ציפורניים קרוב לשנה. באחרונה היא החלה לאכול את העור שמסביב לציפורן, ופוצעת את עצמה ממש חזק. ניסינו הכל: דיברנו איתה, קנינו לה שרשרת נשכן כדי שיהיה לה מה לנשוך, ועטפנו לה את האצבעות בפלסטרים שהיא בחרה – אבל לצערי שום דבר לא עזר. מה עלינו לעשות?
“אין כל ספק שכסיסת ציפורניים זה הרגל נורא ואיום, אבל אתם חייבים להיות יצירתיים ולעזור לה לוותר עליו. זכרו שכסיסת הציפורניים מרגיעה את הילדה, והיא הפכה אותה להרגל. אם תרצי להפסיק את ההרגל הזה תצטרכי לתת לה לעשות משהו אחר במקום, עיסוק כלשהו שיצליח לסייע לה להירגע. מבחינתי, שתתחיל לכרסם עפרונות. זכרי שהילדה צריכה עיסוק אוראלי אחר, כמו מסטיק ללא סוכר למשל, ולכן לא העיסוק ביד עצמה זה העניין אלא מה שקורה בפה. דעי לך, שגם כפפות יכולות לעזור לה בינתיים. קל וחומר כשהיא מכניסה את היד לפה בצורה לא רצונית. את יכולה גם למרוח לה משחה, לחבוש לה את המקום ולסגור אותו עם פלסטר, ואז להסביר לה, בלי כעס כמובן, שאת מפחדת שיכאב לה ושיהיו לה פצעים. קני לה עוד נשכנים ופזרי בכל מקום: במגירה, בגן, בבית, כך שתתרגל למשהו חדש. הכסיסה נובעת ממקום רגשי, ובדרך כלל מרמזת לנו על לחץ פנימי של הילד. יכול להיות שכדאי לפנות לקבלת עזרה אצל פסיכולוג. מעבר לזה, יכול להיות שהילדה עברה תהליכים שהלחיצו אותה, כך שכדאי לבדוק שאין לה בעיה התפתחותית, ושהכל תקין”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM