אני אם לארבעה ילדים. בתי השנייה בת השבע וחצי הולכת עם תסרוקת גולגול באופן קבוע, ומעולם אף אחד לא ראה את שערה הארוך והיפה בשום צורה אחרת. היא אפילו ישנה עם הגולגול. בעבר עודדתי את זה כדי למנוע את הידבקותה בכינים, אבל כעת המצב ממש מסוכן: היא מתחילה להקריח, ורופא אבחן כי יש לה סבוריאה. בריאותית, היא חייבת להיפרד מהגולגול ולשחרר את הלחץ מהקרקפת – אבל היא לא מוכנה לוותר. שיערה מתוח אפילו בשינה, וכל ניסיון שלי להפסיק, לעזור, להציע מתנות או לתת עונשים נכשל. מאז שאני לא מסייעת לה והיא מטפלת בשערה, הוא ניזוק אפילו יותר. לרקע, אציין, היא עוברת טיפול רגשי, מבינה את הבעייתיות אבל לא נכונה לשנות את הרגליה. מה את מציעה לי לעשות?

“מה שאת מתארת הוא מצב קשה ומסוכן שבמרכזו ניצבת ילדה. עבורה, מדובר במשהו רגשי ומאוד עמוק, ובפחד שאין מאחוריו בסיס של היגיון. במקרה הזה, השיטות שתיארת לא עובדות, וגם עודף דיבורים והסברים בנושא לא יכול לסייע. כך או כך, צריך לעבור לשלב המעשים, ומהר, כי המצב הנוכחי מסכן אותה וחושף אותה לאפשרות שב־70 השנים הקרובות היא תהיה קירחת שתלך עם פיאות. ה’גולגול’ הזה מהווה לה סוג של מגן ואת זה צריך לפרק בעדינות. פעם היו לוקחים ילדים כאלה ומספרים אותם בכוח, ובזה נגמר העניין. התקופה הזו כבר הסתיימה, וטוב שכך. לכן, אני רוצה שתגיעי לזה, אבל בדרך הנכונה, שתביא אותה למקום הרגשי שיחליף את הפחד ואת האובססיה בתחושה שתאפשר לה ללכת מיוזמתה למספרה, בידיעה ובהבנה שיקצצו את שערה כל כך קצר עד שאי אפשר יהיה לאסוף אותו.

כדי לצאת מהפלונטר הרגשי הזה, אתם, כהורים, צריכים להיקרא לדגל, ולטכס עצה יחד עם המטפלת הרגשית שלה. אסור לכם לחכות שזה יגיע ממנה כי הזמן פועל לרעתכם. בררו עם המטפלת ‘מה אנחנו עושות היום כדי לגרום לה להסתפר קצר?’. הכינו תוכנית עבודה שבבסיסה ההבנה של כולכם שמדובר בעניין דחוף, וסייעו לה לנצח את הפחד ולהגיע אל היעד, בזהירות, בלי לפגוע בציפור נפשה עוד יותר. ובשולי הדברים, שתי עצות להורים: די עם השיחות, אין טעם ‘לטחון’ לילדים בשכל על כך שמעשיהם לא בריאים להם. ילדים כלל לא מתעניינים בבריאותם עד לגיל ההתבגרות. ועוד דבר, אל תכנו כ'אשמה' דברים שעשיתם כהורים, מתוך הכוונות הטובות ביותר עבור ילדיכם – גם אם התוצאה היא לא מה שייחלתם לה".

יש לי ילד בן שנתיים שאוהב לאכול. כשאני בבית הוא רוצה שאקח אותו לארון המטבח ואוציא לו מתוכו משהו לאכול – עוגייה או משהו לא מתוק. אם אני לא מסכימה הוא בוכה וצורח ולא מוותר. חשוב לי לציין שזה קורה איתי ולא עם בעלי. מה עושים?

“לשיטתי, תשוקה לאוכל היא תשוקה לחיים. כל עוד מדובר במשהו מווסת ומאוזן אני לא רואה בזה דבר רע. הבעיה מתחילה במה שאת מתארת כשוני משמעותי בהתנהגות של הילד איתך ועם בעלך, דבר שמלמד על משהו באינטראקציה ביניכם שצריך לבדוק. משהו בקשר איתך לימד את בנך שיש טעם, אולי, לדרוש. ‘אני לא יודע למה’, הוא אומר לעצמו, ‘אבל כדאי’. משהו בו אומר לו שאין טעם לבקש את אותה בקשה מבעלך.

הסיבה לכך יכולה להיות שמעת לעת, אפילו פעם בשבוע, בתום מסע של בכי וצרחות את כן מאפשרת לו לאכול מהארון. גם אם לאורך שבוע שלם סירבת עד שהסכמת. הדבר יכול לייצר התניה בראשו של הזאטוט המתוק, שלפעמים יש סיכוי שהוא כן יקבל את מה שהוא רוצה. לכן, אם את רוצה להכחיד משהו באופן סופי, את חייבת להיות עקבית. את צריכה לסרב לבקשותיו לאורך שלושה שבועות לפחות, ורק אז הוא יפתח את המסקנה שאין כלל טעם לבקש או לדרוש את הדבר הזה. עם זאת, מכיוון שיש כמה פעמים ביום שכן אמורים לאכול, והילד לא יודע להפריד בין זמני הארוחות הלגיטימיים לבין הליכה אקראית לארון, אני מציעה ללכת על כיוון אחר שיקל עליכם: באותו ארון שימי מאכלים אחרים שיכולים להיות יותר בריאים, או לחלופין רוקני אותו לגמרי לתקופה הקרובה. זה יאלץ את הילד לאכול אוכל אחר, מזין יותר, כשהוא רעב, מתוך המקרר, במקום עוגייה מארון החטיפים.

רוצה לאפשר לילד את העוגייה שהוא אוהב? אין סיבה שתמנעי זאת ממנו לחלוטין, אבל את הכמויות את יכולה להגביל, ולעמוד באופן קבוע מאחורי ההגבלה הזו. הרי אם הילד אכל שתי עוגיות, את יודעת שהוא כבר לא רעב. זכרי, עבור ילדים אוכל הוא אמצעי לתזונה בלבד. את, כמי שמנהלת וקובעת בנושאים האלה, צריכה להחליט מה נכנס לילד לפה, ולדאוג שזה מה שיהיה בבית. את קובעת את הקווים האדומים לגבי כמויות, שעות והרגלים הקשורים לאוכל. ברגע שתעשי סדר אצלך, ותבני סט של כללים סביב זה, זה יסתדר. בהצלחה”.