“לשיטתי, תשוקה לאוכל היא תשוקה לחיים. כל עוד מדובר במשהו מווסת ומאוזן אני לא רואה בזה דבר רע. הבעיה מתחילה במה שאת מתארת כשוני משמעותי בהתנהגות של הילד איתך ועם בעלך, דבר שמלמד על משהו באינטראקציה ביניכם שצריך לבדוק. משהו בקשר איתך לימד את בנך שיש טעם, אולי, לדרוש. ‘אני לא יודע למה’, הוא אומר לעצמו, ‘אבל כדאי’. משהו בו אומר לו שאין טעם לבקש את אותה בקשה מבעלך.
הסיבה לכך יכולה להיות שמעת לעת, אפילו פעם בשבוע, בתום מסע של בכי וצרחות את כן מאפשרת לו לאכול מהארון. גם אם לאורך שבוע שלם סירבת עד שהסכמת. הדבר יכול לייצר התניה בראשו של הזאטוט המתוק, שלפעמים יש סיכוי שהוא כן יקבל את מה שהוא רוצה. לכן, אם את רוצה להכחיד משהו באופן סופי, את חייבת להיות עקבית. את צריכה לסרב לבקשותיו לאורך שלושה שבועות לפחות, ורק אז הוא יפתח את המסקנה שאין כלל טעם לבקש או לדרוש את הדבר הזה. עם זאת, מכיוון שיש כמה פעמים ביום שכן אמורים לאכול, והילד לא יודע להפריד בין זמני הארוחות הלגיטימיים לבין הליכה אקראית לארון, אני מציעה ללכת על כיוון אחר שיקל עליכם: באותו ארון שימי מאכלים אחרים שיכולים להיות יותר בריאים, או לחלופין רוקני אותו לגמרי לתקופה הקרובה. זה יאלץ את הילד לאכול אוכל אחר, מזין יותר, כשהוא רעב, מתוך המקרר, במקום עוגייה מארון החטיפים.
רוצה לאפשר לילד את העוגייה שהוא אוהב? אין סיבה שתמנעי זאת ממנו לחלוטין, אבל את הכמויות את יכולה להגביל, ולעמוד באופן קבוע מאחורי ההגבלה הזו. הרי אם הילד אכל שתי עוגיות, את יודעת שהוא כבר לא רעב. זכרי, עבור ילדים אוכל הוא אמצעי לתזונה בלבד. את, כמי שמנהלת וקובעת בנושאים האלה, צריכה להחליט מה נכנס לילד לפה, ולדאוג שזה מה שיהיה בבית. את קובעת את הקווים האדומים לגבי כמויות, שעות והרגלים הקשורים לאוכל. ברגע שתעשי סדר אצלך, ותבני סט של כללים סביב זה, זה יסתדר. בהצלחה”.