יש לי הרגל מגונה שאני מטפח כבר עשרות שנים: לעשן את הסיגריה היחידה שלי בלילה, בעומדי במרפסת ביתי. המילה "מרפסת" עושה חסד גדול עם החלל הקטנטן, פחות ממטר עומקו וכמטר וחצי רוחבו, אבל דווקא שם, בד' אמותיי, חשתי כאילו אני עומד על גשר הפיקוד ומשקיף אל העיר, לא מלמעלה אלא בגובה העיניים.
אני משתתף סביל בניסיונות התמרון של נהג שהתמזל מזלו למצוא חניה, מביט על זוג אוהבים שנעצר מתחת לפנס הרחוב כדי להתנשק, צופה בפקח שהחליט שאין שעה מאוחרת מדי מכדי להעשיר בה את קופת העירייה, יורק שלוש פעמים למראה חתול שחור ובעיקר נרגע. נהנה מהשקט היחסי שלי לעומת התנועה הבלתי פוסקת, אפילו ברחוב צדדי וקטן בלב תל אביב.
אם בהשקיפו על האגם בבאזל ממרפסת מלון "שלושת הכתרים" ייסד הרצל את מדינת היהודים, אזי אני ראיתי בעצמי שומר חומותיה של העיר העברית הראשונה שקמה בה. נטור קרתא של הליברליות החילונית, אולי העמדה שהכי קשה להגן עליה בימים אלה - לא רק מפני התקפות ריאקציונריות של גורמים שמרניים מבחוץ, אלא גם, ואולי בעיקר, מהפוריטניות שמאיימת עליה מבפנים.
לא מעט מהאנשים שהחזקתי מהם כבעלי דעה עצמאית התגלו כעדר, עת גם המשכילים שבינינו איבדו את התכונה שבלעדיה לא תיתכן חוכמה: הסקרנות.
להגיד שמשהו דעך בווייב הקסום של עירי יהיה בבחינת אנדרסטייטמנט. משהו בתוכה קרס. העיר הזאת התנהלה כאורגיה צבעונית, מסיבה שבה המוזיקה לא נפסקת, מקום שהנתיב האפשרי היחיד ממנו החוצה היה לכיוון נתב"ג, שאנגלית נשמעה ברחובותיה ושכל מי שפסע על מדרכותיה בשעות שבהן גבר מזדקן כמוני עומד בחלון ויונק בהנאה מעשן הגילטי פלז'ר היומי, נראה כאילו הוא בדרך למסיבה.
אהבתי מאוד את הלך הרוח הזה, אפילו התמכרתי לו - גם משהיה ברור שזו כבר לא המסיבה שלי. כמו מי שמחדש נעוריו כקדם עם בת זוג שהייתה יכולה להיות בתו, נאחזתי בעיר הזאת כדי לשכוח בן כמה אני, כדי לחלום שעוד אוכל להיות כל מה שארצה כשאהיה גדול. נעוריה המתחדשים לא רק שלא העצימו את מניין שנותיי המתווסף, אלא להפך - הפכו אותי לכלב שבניגוד לפתגם האנגלי הידוע, לומד עוד ועוד תרגילים חדשים.
הקורונה תפסה את תל אביב לא מוכנה. אף שמדובר לכאורה בתהליך, יש לי פריים ברור של הרגע שבו הכל נעצר: יום שישי שבו אמורות היו להתקיים מסיבות הפורים, אלה ששופכות שמן על מדורת הליבידו הענק שיש לעיר הזאת ממילא. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה הזכיר לי קצת את ערב פורים 24 שנים קודם לכן, החג הנוראי של הפיגוע בדיזנגוף סנטר, שתפס חלק מהתושבים עם ארגזי אלכוהול בידיהם והרהורים על התחפושות לקראת המסיבות שכולן בוטלו באחת. רק שאז ידעה תל אביב לאסוף את עצמה - וכשהמוזיקה ברקע התחדשה, חזרה לרקוד את הריקוד המושחת שכה מאפיין אותה.
גם במה שמכונה עתה "הגל הראשון", ניכרה פה ושם עוד שמחת חיים. פסח הוא ממילא חג משפחתי שבו אפשר היה להעמיד פנים שכולם נסעו להורים. החזרה לשגרה - אי־שם בחודש מאי - התאפיינה בפרץ הורמונלי חריג אפילו בשביל העיר הזאת: בירת הרווקים של ישראל, שנאלצה להסתגר בבדידותה, חזרה למשחק כשהיא מחפשת שידוך למטרות הפרת הבדידות בסגר. מה שלא קרה במועדונים הסגורים או בפאבים המוגבלים, קרה בפארקים, על הגגות או על ספסל ברחוב. מצחיק לחשוב על כך, אבל תל אביב הייתה העיר היחידה שקיימה הלכה למעשה את הציווי שהטיל עליה הנמסיס, ראש הממשלה, שקרא לאזרחי ישראל "תעשו חיים".
ואז הגיע הגל השני - ובעוד בערים אחרות החלו לספור את הכסף שאין, בתל אביב החלו הרחובות להידלדל. עליי להודות שבימים הראשונים עלצתי כאוויל: בפוסעי בשוק הכרמל חשתי כמלך, על הכבישים הפריעו לאופנוע שלי פחות מכוניות, ובברים התייחסו אליי כמושיע שבא להושיט יד, לסייע. רק שמהר מאוד התחלפו החיוכים של "יהיה בסדר" בחששות מפני העתיד, מהר מאוד התחלפו שלטים עם פירוט מנות היום בכאלה שעליהם נכתב: "להשכרה". גם מי שכבר הגיע למסיבה וגדש את השולחנות שהעירייה התירה להציב על מדרכות העיר, נראה פחות כמי שבא לחגוג איתה ואותה ויותר כמי שבא לנחם אבלים.
אני יודע, להתגעגע לבילויים בימים שבהם אנשים מושלכים מבתיהם משום שלא עמדו בתשלומי המשכנתה זה לכאורה לקונן על צרות העשירים שהיו מנת חלקה של העיר העברית הראשונה. אבל תל אביב, מגדלור של שפיות, או אי־שפיות, של ישראליות נורמלית דווקא מפני שאינה מתכחשת לצורך שלה להיות לא נורמלית, שקעה בדיכאון - ואיתה שקע אט־אט גם גבר אחד שנהג להשקיף עליה בלילות מהמרפסת דרך סילון עשן ולהזיז קצת את הישבן לקול המוזיקה, אף שידע שזו כבר מזמן אינה המסיבה שלו.