אני אמא לילד בן 17 נבון ונעים הליכות. הוא תמיד היה מאוד מחובר למחשב שלו, אבל היה משלב במהלך סדר היום גם לימודים, חוגים, בילויים עם חברים ועזרה במטלות הבית. לצערי, מאז פרוץ מגפת הקורונה הוא לא עוזב את המחשב. הלילות הפכו אצלו לימים, והימים ללילות, וזה הגיע למצב כל כך עגום שהוא מעדיף לגלוש באינטרנט מאשר לאכול עם המשפחה, ורק כשהוא ממש רעב הוא יורד למטבח לחטוף משהו כשהוא עם הנייד או הטאבלט. הוא הפסיק להתעורר בבוקר לשיעורים בזום, ובכל פעם שאני מתחילה לדבר איתו הוא אומר לי לעזוב אותו ולצאת מהחדר. אני ממש מודאגת. כיצד אוכל לעזור לו לחזור לשגרה?
"כשמתבגרים אומרים להורים שלהם משפטים בסגנון: 'תעזבו אותי וצאו מהחדר' - הדבר האחרון שההורים שלהם צריכים לעשות הוא לצאת מהחדר. המתבגרים שלנו דוחים אותנו ברגעים שבהם הם הכי צריכים אותנו וזקוקים לנוכחות שלנו. ילדים בגיל הזה צריכים את אמא ואבא שלהם, גם אם הם משמיעים קולות של 'לכי מפה'. תפקידם של ההורים הוא לנסות למצוא דרכים להגיע אליהם. הרי את תישארי אמא שלו לא משנה בן כמה הוא, ולא משנה אם הוא רוצה את זה או לא. אני מציעה שתגידי לו שנורא חשוב לך להיות איתו בקשר. תגידי לו שאת רואה אותו ושאת מרגישה שאת מאבדת אותו. כשאת מנהלת מולו שיח, חשוב מאוד שתדברי עלייך, תשתפי חוויות מחיי היומיום שלך. תני לו להרגיש שותף. אל תבקשי ממנו לספר לך מה עובר עליו כי הוא לא ישתף אותך. תשאלי אם הוא יכול סתם לדבר איתך שלוש פעמים ביום כי זה חשוב לך. תמציאי סיפורים עלייך, דברים בסגנון 'דיברתי היום עם סבתא, דיברתי היום עם אחותי, אבא מאוד מודאג מהמצב, אבל אנחנו נתמודד'.
"מעבר לזה, בז'רגון המקצועי, מה שאת מתארת כאן כבר נקרא התמכרות. אנחנו מודעים לנזק שעשתה הקורונה כי ברגע שילדים שגם ככה אהבו מאוד להיות על המחשב מאבדים את סדר היום שלהם, עלולה להיווצר התמכרות. הרצון שלהם לגלוש במחשב גובר על כל הדברים האחרים: על השינה, על האוכל, על החברה. הילדים שלנו מבינים בדיוק מה קורה להם, הם פשוט לא יכולים לעצור את זה. גם אם נראה לך שהוא מסתגר, תהיי את זו שעוזרת לו להיפתח. אם הוא אומר לך שהוא לא רוצה שתשבי על הכיסא, אז תשבי על המיטה. עוד לא נוצר גוש קרח שלא נמס מחום, אז תהיי את מקור החום. הוא ילד מהמם, מה שאת יצקת שם קיים שם, אל תוותרי עליו. תעודדי אותו לצאת עם החברים יותר. לרכוב על אופניים או סתם לעשות הליכה, אל תשחררי בכל מה שקשור ללימודים, אבל בכל היתר בהחלט כן.
"לסיום, אני מוציאה קריאה למשרד החינוך: תצילו את הנוער שלנו ותחזירו את הפעילויות החברתיות לילדים. אנחנו לא חיים לפני 50 שנה וגם לא לפני 500 שנה. יש פה פיתויים אחרים שלא היו קיימים אז, ולכן אתם חייבים לייצר אפשרויות חדשות עבור הנוער שלנו. הם חייבים לצאת יותר מהבית, הם הדור הבא שלנו".
בני בן ה־13 מאוד אוהב לשחק טניס. עד שהתחילה הקורונה הוא היה משקיע בתחביב הזה בכל מאודו ומשחק חמש פעמים בשבוע, עושה כושר, ולאט־לאט הפך את האהבה שלו לתחום למשהו מקצועי. לצערי, מאז הסגר האחרון הוא לא מוכן לחזור לשחק. מה דעתך?
"אחד הדברים הכי בולטים שמובילים נשים וגברים להצטיינות הוא הורים שלא ויתרו להם. הרי לא משנה על איזה תחום את מסתכלת, בחיים לא תראי מישהו שמצטיין במשהו ולא דחקו בו להגיע להישגים הגבוהים שלו. בעבר הדילמה שאת מתארת לא הייתה קיימת. הרי ההורים ידעו הכי טוב. היום מסתכלים גם על הרצונות של הילד, והכל משתנה. אם את חושבת שהחזרה לטניס יכולה לקדם אותו, אז תגידי לו שאת לא מוותרת על זה, ואפילו תגייסי את המאמן שלו שיסייע לך. אם את לא מצליחה לשכנע אותו לחזור למגרש, תייצרי מוטיבציה חיצונית, אפילו שוחד. בסופו של דבר עוד תחזור לו המוטיבציה הפנימית, והוא יעשה את זה מרצונו האישי. אין כל ספק שתקופת הקורונה פגעה באיכות החיים של הילדים והנוער שלנו".