אני אמא לשלוש בנות. בתי הגדולה בת שבע וחצי, האמצעית בת חמש וחצי והקטנה בת שנה. הבת הבכורה היא מאוד רכושנית: היא מסרבת לזרוק צעצועים או להעביר אותם הלאה, או להיפרד מבגדים, והדבר מאוד מטריד אותנו. לאחרונה אנחנו חושבים ברצינות על מעבר דירה, וברגע שהיא רק שומעת את זה, היא לא מפסיקה לבכות וממש נכנסת להיסטריה. איך אוכל לעזור לה להתמודד עם הבעיה?
"בחיים האלה אנחנו כל הזמן עסוקים בפרידות. הילד נפרד מהוריו והולך למעון, משם עוזב לגן, אחר כך הולך לבית הספר, וכך הלאה. בין לבין, ילדים לומדים להיפרד מהמוצץ, מסבא וסבתא, וגם כשהולכים הביתה אחרי ביקור אצל חבר. הפרידות כל הזמן שם, וילדים יודעים להיפרד, אבל בו זמנית הם נאלצים להתמודד כל פעם מחדש עם מה שהפרידה מעלה להם - סוג של עצב, ואפילו חרדה קלה. ניסיון החיים של ילדה בת 7 וחצי אמור להיות כזה שבלי שהיא יודעת, היא כבר מצליחה לפתח מיומנות של התמודדות עם פרידות ומעברים. ברגע שאת מחליטה לפנות את הארון את מראה לה את השקית עם הבגדים ואומרת לה לבחור מתוכם פריט אחד או שניים כי את היתר את מעבירה לחנות יד שנייה או לתרומה לנזקקים. תסבירי לה שכשדברים הם ישנים וכבר לא בשימוש מעבירים אותם לאנשים שאין להם. אל תנהלי איתה שיח ארוך סביב זה, ותהיי מאוד קורקטית. תסבירי לה שאתם לא מחסן, אתם בית. לכן דברים שאתם לא משתמשים בהם - אתם מעבירים הלאה. בכל הנוגע לדירה החדשה, תרתמי אותה אלייך. תגידי לה שמותר לחלום על חדרים גדולים או על חדר משחקים חדש, ושככה או ככה אתם תעברו בקרוב לבית חדש. אם היא שוב תבכה, תגידי לה שאת סומכת עליה שהיא תתרגל ותפסיקי לדבר על זה. דברים שאנחנו רוצים להכחיד - אנחנו לא מתעסקים בהם יותר מדי. אל תשימי זרקור על ההתנהגות הזו. ככה את מעבירה לה מסר מאוד ברור: היא לא קובעת את החוקים, ואף אחד לא עושה לה דווקא. אני רוצה שתשנו את השיח בבית ותאפשרו לה להתמודד עם השינויים העתידים לבוא".

נכדי בן השלוש וחצי התחיל ללכת לגן בספטמבר. מההתחלה הפרידה שלו מההורים לא עבדה כמו שצריך, ובגלל כל הסגרים, הילד לא עוזב את אמא שלו. היא הולכת לסופרמרקט והוא מתעקש ללכת אחריה, היא יורדת לזרוק זבל, והוא לא מוכן לתת לה לצאת לבד. איך נוכל להחזיר לו את הביטחון?
"כשקשה לילד, הנטייה של ההורים הצעירים היא להקל עליו כמה שרק אפשר. אני בעד לעשות זאת, אבל לא כל הזמן, לא בכל מחיר, ולא בכל הזדמנות. הדרך היחידה ללמוד את החיים האלה ולהוציא את הכוחות הפנימיים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, גם בגיל שנה או שנתיים, היא באמצעות הוצאת הנושא מהכוח אל הפועל, והחיים מזמנים לנו את זה כל הזמן. כשיש לנו ילדון שלא רוצה להיפרד מאמא, ואנחנו יודעים שזה קשה לו - אז יש מצבים שלמרות הכל אמא תלך לסופרמרקט לבדה, ואם יש לה סידורים, אז היא לא תמיד תיקח אותו איתה. האמא צריכה להסתכל עליו במבט אוהב ולהגיד לו שהיא הולכת לבד ושהוא יישאר בבית עם אבא או עם סבתא. אז האמא יוצאת, והילד בוכה כי קשה לו מאוד, אבל ממתי אנחנו מפחדים מבכי של תינוק? הרי אנחנו יודעים שבכי הוא שפה, ובבכי הזה הוא אומר 'קשה לי, עצוב לי, רע לי'. שימי לב שזה כבר לא רק הגן, יש פה משהו משמעותי יותר: לא אילצנו אותו ללמוד להסתגל לפרידה מאמא, וחשוב להדגיש שהילד לא יצליח להתחבר עם חברים אם הוא לא יהיה בממשק עם חברים. נכון שזו הייתה שנה קשה, ובגלל הקורונה הוא היה מעט בגן, אבל עדיין חשוב שניתן למציאות לפעול ולא נעוות אותה לטובתו, ולאט־לאט ובהדרגה נחשוף אותו לעוד מצבים ונאפשר לו להתמודד".

כיצד מתמודדים עם ילדים רכושנים לחפציהם ולהוריהם?

כיצד לסייע לבת שבע וחצי שמתקשה עם פרידות מחפצים, ואיך לגרום לבן שלוש וחצי, שפיתח תלות כלפי אמו בזמן הסגר, להפסיק להיצמד אליה?