בתי בת ה־9 היא עצמאית וחוזרת לבד מבית הספר, אך בשבועות האחרונים כאשר היא נמצאת לבד בבית, היא מתקשרת אליי ורוצה שאשאר איתה על הקו למשך זמן ממושך כדי לא להרגיש לבד. כל רעש קטן שהיא שומעת מחדר המדרגות מפחיד אותה. מה אני יכולה לעשות כדי לסייע לבתי להתמודד עם הפחד שהיא מרגישה?
“הפחד שהילדה שלך מרגישה, כאשר היא חוששת מפני רעשים שהיא שומעת בחדר המדרגות, לא מחובר בהכרח להיגיון. המוח שלנו, ובמיוחד של ילדים, לא תמיד מבדיל בין פחד לבין חרדה. החרדה היא מחשבה שלא מחוברת בהכרח למשהו שקורה במציאות, כמו למשל הרעשים האלו שהיא שומעת ואינם מעידים על סיבה ממשית לפחד. לכן כאשר אנו מטפלים בפחדים של ילדים אנחנו לא צריכים לדבר על היגיון, להפך. לרגשות של הילדים שלנו תמיד יש לגיטימציה, וזו התחושה שצריך להעביר לה כאשר מדברים איתה על הנושא. הייתי ממליצה לנהל איתה שיחה קצרה ולהסביר לה שאת מבינה שהיא מפחדת, שאת בעצמך זוכרת את הפחדים שהרגשת כאשר היית ילדה קטנה, ולהדגיש בפניה שהפחדים שהרגשת בילדותך עברו, כי פחדים עוברים בדרך כלל.

"בנוסף, כדאי לעודד אותה ולומר לה שהיא מצאה דרך נהדרת להתמודד עם הפחד, בעזרת שיחות הטלפון. חשוב מכך, תדגישי שאת סומכת עליה ויודעת שהיא תוכל להתמודד עם התחושות שהיא מרגישה. אחרי שאת מנהלת איתה את השיחה הזו, אין צורך לדבר איתה על כך יותר. ההתנהגות שלה היא נורמלית. אם החרדה שהיא מרגישה לא מפריעה לה לתפקד ביומיום, והיא לומדת, אוכלת וישנה, אז זה לגיטימי. גם אם זה ייקח מספר שבועות או חודשים, הפחדים האלו יעברו”.

בני בן ה־7 הוא ילד עם צרכים מיוחדים. כאשר אני מסתובבת איתו ברחוב או בחוגים חברתיים כאלה ואחרים, לעתים ילדים מסתכלים עליו, מתלחששים ביניהם, יש כאלו שנרתעים ממנו. מהי הדרך הנכונה להסביר לאותם ילדים את המצב שבו נמצא בני, כדי שיקבלו אותו?
“הדבר הכי חשוב שיש לעשות במצב כזה הוא לדבר עם אותם ילדים בהתאם לגילם. מה שתגידי לילד בן 6 הוא שונה ממה שתגידי לילד בן 12. כאשר את מסבירה את המצב לילדים צעירים, את צריכה לדבר אליהם בעזרת אוצר המילים שהם מכירים. למשל, אם תשתמשי במילים כמו ‘תסמונת’ או ‘נכות’, הם כנראה לא יבינו מה זה אומר. לעומת זאת, אם תגידי להם שהוא סובל ממחלה, גם אם מה שיש לו זו לא באמת מחלה, אז הם יבינו אותך, ואז גם תוכלי להדגיש שהוא ילד חמוד שאוהב להיות ליד ילדים אחרים, ואין סיבה להיבהל ממנו. המטרה היא להעביר להם מידע שיהיה מובן להם ולא באופן מעורפל, ולכן חשוב לתווך את המצב בהתאם לגיל. ההסבר על המצב שבו נמצא בנך צריך להיות קצר ולנבוע מתוך עולמם של הילדים, כך שיוכלו מיד להבין. מה שילדים יכולים להבין, מפחיד אותם הרבה פחות ממה שהם לא יכולים להבין”.

בתי בת השנתיים עושה בבית תוהו ובוהו. אם היא מבקשת מאיתנו דברים, כמו למשל שנשים לה שיר, ואנחנו לא מסכימים – היא מתחילה לצרוח, מטיחה את הראש ברצפה וזורקת דברים. כיצד אפשר לגרום לה להפסיק להתנהג בצורה הזאת?
“בסביבות גיל שנתיים, ילדים מתחילים להבין שאם הם רוצים משהו, כמו למשל לשמוע שיר מסוים, הם יכולים לגרום להוריהם להגשים זאת. בתך כבר צברה את הניסיון, והיא יודעת שכאשר היא צורחת חזק, היא מקבלת את מה שהיא רוצה. כעת בתך צריכה ללמוד שכאשר אומרים לה ‘לא’, זה לא. ההתנהגות של בתך נרכשת, היא למדה מה כדאי לה לעשות ומה לא. כדי שהיא תלמד אחרת, עלייך לגרום לה להבין את הסמכות ההורית שלך. אם היא רוצה שתשימי לה שירים, ואת אומרת לה שאת לא מסכימה והיא מתחילה לצרוח, אז את אומרת לה שלמרות שאת מבינה את העצב והכעס שלה, את לא הולכת לשים מוזיקה. אם היא ממשיכה לצרוח, את מסיחה את דעתה, אבל את עומדת מאחורי המילה שלך ולא שמה מוזיקה. אחרי שתחזרי על כך מספר פעמים, וזה יכול להימשך מספר ימים או שבועות, לבסוף היא תלמד שהצרחות לא משרתות את המטרה שלה, ולא תתנהג באופן זה יותר”.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM