"הערות לא יעזרו, כי הילד עושה זאת באופן לא מודע, וכאשר מעירים לו הוא מרגיש מטופש על כך שהכניס ידיו לפה, קרוב לוודאי שהוא גם מרגיש מגעיל, וגם מרגיש טיפש בגלל שההורים שלו מעירים לו כל הזמן והוא בכל זאת לא מצליח להתאפק ולשלוט בזה. ההמלצה שלי אליכם, ההורים, היא להפסיק להעיר לו על כך שהוא מכניס ידיו לפה, ופשוט להוציא לו את הידיים מהפה. כדאי לבוא ולדבר איתו בטון דיבור מאוד נעים, ולהסביר לו שבגלל שהערתם לו כבר פעמים רבות על כך שהוא מכניס את אצבעותיו לפה אך ראיתם שזה לא עוזר, מעתה בכל פעם שתראו את הידיים שלו בתוך הפה פשוט תוציאו אותן. זה הכל, מודיעים על כך ולא מפתחים שיחה בנושא. מאותו הרגע, אתם, ההורים, וגם שאר המבוגרים בסביבת הילד, צריכים לעבוד קשה.
"אתם לא מעירים לו יותר, לא צועקים לו מהמטבח שיוציא את האצבעות מהפה, אלא פשוט מגייסים את כוחותיכם שלכם ושל כל המבוגרים בסביבת הילד, כך שבכל פעם שאתם רואים את האצבעות שלו בתוך הפה, אתם עוזבים הכל ומיד מוציאים אותן. תצטרכו לעשות זאת שוב ושוב, פעם אחר פעם. מדובר בעבודה רבה עבור המבוגרים, והיא תימשך תקופה מסוימת כי ייקח זמן עד שהילד ישנה את הרגליו, אבל בסוף זה יקרה. גם אם זה ייקח עשר, 20 או 30 פעמים שבהן תצטרכו להתאמץ ולהוציא את ידיו מפיו, לבסוף ההרגל ישתנה”.
"לפי התיאור שלך, אתה ואשתך רוצים להפסיק עם מנהג הדגדוגים אך לא תמיד מסרבים לבקשה שלה, ולכן נוצרת סיטואציה שבה לפעמים אתם אומרים לא ולפעמים כן. הילדה למדה שלמרות שאתם לא רוצים לדגדג, לפעמים אתם דווקא כן מדגדגים, ומאחר שהיא לא יודעת מתי כן תעשו זאת ומתי לא, היא כל יום לוחצת עליכם ומבקשת. בדיוק מהסיבה הזאת, כאשר אנו רוצים לייצר שינוי אצל ילדינו, אין אמצע. או שכן, או שלא. לא לפעמים. אם החלטתם שאתם רוצים לשים סוף לדגדוגים לפני השינה, עליכם להציב לה גבול ברור, ולהפסיק באופן טוטאלי לדגדג אותה”.
התרעות פיקוד העורף