מאז שבני בן ה־5 היה קטן, הוא מכניס באופן קבוע משחקים וצעצועים לפה. אז חשבתי שזה יעבור, אבל הוא ממשיך לעשות זאת, ובתקופה האחרונה הוא גם מכניס את אצבעותיו לפה. ניסיתי לגרום לו להפסיק לעשות את זה, הסברתי לו שהידיים שלו עשויות להיות מלוכלכות ושאם יכניס אותן לפה הוא עלול להיות חולה, אבל כלום לא עוזר, התופעה נמשכת. מה עליי לעשות?
“פעמים רבות, כאשר ילדים קטנים מכניסים אצבעות לפה, הם עושים זאת מכיוון שהפעולה מייצרת עבורם אפקט של הרגעה. ככל שהילד גדל, כך הוא נמצא ביותר מצבים של לחץ ומוצא את עצמו יותר ויותר חשוף לעולם. הילד נאלץ להתמודד עם קשיים, עם ילדים שמעליבים אותו, עם תסכולים שהוא חווה, ועוד אירועים אחרים שיכולים לייצר לחץ, כמו בוודאי תקופת הקורונה שלרוב מחזקת תופעות כאלה. לכן, אין זה מפתיע שהתופעה לא פסקה אלא להפך. אחד הדברים שהורים רבים עושים במצבים כאלה הוא להעיר לילד, להגיד לו להפסיק, להוציא את הידיים, להזהיר מפני מחלות ועוד. להעיר לילד לא עוזר, כי בדרך כלל הילד עושה זאת מבלי שהוא שם לב לכך שהכניס את ידיו לפה.

"הערות לא יעזרו, כי הילד עושה זאת באופן לא מודע, וכאשר מעירים לו הוא מרגיש מטופש על כך שהכניס ידיו לפה, קרוב לוודאי שהוא גם מרגיש מגעיל, וגם מרגיש טיפש בגלל שההורים שלו מעירים לו כל הזמן והוא בכל זאת לא מצליח להתאפק ולשלוט בזה. ההמלצה שלי אליכם, ההורים, היא להפסיק להעיר לו על כך שהוא מכניס ידיו לפה, ופשוט להוציא לו את הידיים מהפה. כדאי לבוא ולדבר איתו בטון דיבור מאוד נעים, ולהסביר לו שבגלל שהערתם לו כבר פעמים רבות על כך שהוא מכניס את אצבעותיו לפה אך ראיתם שזה לא עוזר, מעתה בכל פעם שתראו את הידיים שלו בתוך הפה פשוט תוציאו אותן. זה הכל, מודיעים על כך ולא מפתחים שיחה בנושא. מאותו הרגע, אתם, ההורים, וגם שאר המבוגרים בסביבת הילד, צריכים לעבוד קשה.

"אתם לא מעירים לו יותר, לא צועקים לו מהמטבח שיוציא את האצבעות מהפה, אלא פשוט מגייסים את כוחותיכם שלכם ושל כל המבוגרים בסביבת הילד, כך שבכל פעם שאתם רואים את האצבעות שלו בתוך הפה, אתם עוזבים הכל ומיד מוציאים אותן. תצטרכו לעשות זאת שוב ושוב, פעם אחר פעם. מדובר בעבודה רבה עבור המבוגרים, והיא תימשך תקופה מסוימת כי ייקח זמן עד שהילד ישנה את הרגליו, אבל בסוף זה יקרה. גם אם זה ייקח עשר, 20 או 30 פעמים שבהן תצטרכו להתאמץ ולהוציא את ידיו מפיו, לבסוף ההרגל ישתנה”.

אני אב לילדה בת 3, ומאוד קשה לי להרדים אותה בלילות. אני ואשתי עושים מדי ערב את טקס השינה, היא הולכת לישון בשעה קבועה ואנו יושבים לידה על המיטה או בכיסא, שמים לה מוזיקה מרגיעה, והיא מבקשת שנעשה לה דגדוגים בגוף. אשתי ואני רוצים להפסיק עם המנהג הזה, אבל לא תמיד מצליחים לסרב לבקשה שלה. כיצד נוכל לשים סוף להרגל וללמד אותה להירדם באופן עצמאי?
“הרצון שלכם לאפשר לה להירדם באופן עצמאי הוא חשוב, שכן כדאי לדעת שברגע שפותרים את בעיית ההירדמות של הילדים, יש לכך השפעה מאוד גדולה גם על דברים אחרים שקשורים לעצמאות ואחריות, גם בשעות היום. היכולת של ילד שלמד להניח את ראשו על הכרית ולהרדים את עצמו לבד, היא גדולה מאוד. עם זאת, לפני שאנחנו מובילים את ילדינו לרגע בו יירדמו לבדם, אנו מקנים להם לא מעט הרגלים, חלקם מתפתחים בהמשך להרגלים שקשה להיפטר מהם. הילדה שלך רגילה להירדם בתנאים מסוימים, עם הנוכחות שלכם, ועם מגע ודגדוגים בכל הגוף. הדרך היחידה שבה היא תלמד להירדם גם ללא הדגדוגים הללו, היא לקחת את הדגדוגים האלה ממנה, ואין דרך אחרת.

"לפי התיאור שלך, אתה ואשתך רוצים להפסיק עם מנהג הדגדוגים אך לא תמיד מסרבים לבקשה שלה, ולכן נוצרת סיטואציה שבה לפעמים אתם אומרים לא ולפעמים כן. הילדה למדה שלמרות שאתם לא רוצים לדגדג, לפעמים אתם דווקא כן מדגדגים, ומאחר שהיא לא יודעת מתי כן תעשו זאת ומתי לא, היא כל יום לוחצת עליכם ומבקשת. בדיוק מהסיבה הזאת, כאשר אנו רוצים לייצר שינוי אצל ילדינו, אין אמצע. או שכן, או שלא. לא לפעמים. אם החלטתם שאתם רוצים לשים סוף לדגדוגים לפני השינה, עליכם להציב לה גבול ברור, ולהפסיק באופן טוטאלי לדגדג אותה”.