בתי בת ה־4 היא ילדה טובה ונעימה, אך מפעם לפעם היא מביעה את התנגדותה לדברים מסוימים, ואיני יודעת כיצד להתמודד עם זה. למשל, אחרי המקלחת אני מביאה לה פיג’מה, ואם היא לא רוצה את הפיג’מה שהוצאתי לה, אז היא מתחילה לבכות ולצרוח. לרוב אני לא מוותרת לה, ולבסוף היא נכנעת ולובשת את הפיג’מה שהבאתי לה, אך אני תוהה: האם עליי לוותר ולתת לה לבחור מה שהיא רוצה?
“בתך בת ה־4 לא רוצה שתקבעי לה דברים מסוימים. לדעתי, את בהחלט יכולה לאפשר לה את זכות הבחירה, לפחות במקרים מסוימים. אם הפיג’מה שהבאת לה אחרי המקלחת לא מוצאת חן בעיניה, מאיזו סיבה שלא תהיה, אין שום בעיה שהיא תלך בעצמה ותבחר את הפיג’מה שלה. כאשר את בוחרת שלא לוותר לה ונותנת לה לבכות ולצרוח עד שלבסוף היא נכנעת ולובשת את הפיג’מה שבחרת עבורה, היא בעצם מרגישה שאין לה זכות בחירה בבית שלה, שאת קובעת לה הכל, שהדברים צריכים להיות בדיוק כפי שאת רוצה. היא בכל זאת בת 4, וגם אם היא מתנגדת לפיג’מה במשך זמן מה, אז היא מבינה שאמא שלה יותר חזקה ממנה. עם הזמן בתך תרגיש שאין לה כלל חופש בחירה ותהפוך להיות מאוד נוחה ומאוד כנועה. גם אם את חוששת מפני ההשלכות שעשויות להיות לוויתור בנוגע לפיג’מה או לכל דבר אחר, עלייך לבחור את המלחמות שלך. האם באמת יש סיבה מוצדקת לריב על פיג’מה? בעתיד, כשהיא תגדל, עוד תצטרכי לריב איתה על נושאים אחרים וחשובים יותר, אז אני לא חושבת שיש סיבה להפוך את הפיג’מה לריב בשלב הזה. בתך רוצה לממש את זכות הבחירה שלה, היא רוצה להראות שגם היא חזקה וגם היא קובעת, ואין שום סיבה שלא תעשה זאת בכל מה שקשור בפיג’מה. הרי אם היא תגיד לך שהיא לא רוצה ללכת לגן, במקרה זה אין לה זכות בחירה, ואם היא תרביץ לאחיה הקטן, אז גם במקרה זה אין לה זכות בחירה. בנושאים כאלה, כמו פיג’מה, אני לא רואה סיבה לא לאפשר לילדה לקבל את מה שהיא רוצה”.
בני בן ה־9 לומד בכיתה ד’, והוא מתקשה לחזור לשגרה. מאז שנפתחה שנת הלימודים הוא לא רוצה ללכת לבית הספר, הוא אומר שהיה לו יותר כיף ללמוד בזום מאשר בכיתה, ומדי בוקר הוא עושה לנו טרור רגשי על כך שהוא לא רוצה ללכת. לפעמים אין לנו ברירה ואנחנו פשוט נכנעים לו, והוא לא הולך לבית הספר. המצב הזה לא יכול להימשך, מה אנחנו יכולים לעשות?
“כיום יש המון ילדים שמתקשים להתמודד עם החזרה לשגרה מאז משבר הקורונה. ברור שלהרבה ילדים היה כיף ללמוד דרך הזום כי הם היו בבית, אבל הזום הוא לא חינוך – ילדים צעירים זקוקים לחברה, מגע אישי, מבט בעיניים, צריך לראות אותם. בזום, ילדים הופכים להיות שקופים. ולכן אם הילד עושה לכם טרור רגשי על כך שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, אין ברירה – עליכם ללמוד איך לא להיכנע לכך. עליכם להסביר לילד כי כך העולם עובד. אתם יכולים להסביר לו, בנועם ובאהבה, שעליו ללכת לבית הספר כל יום כמו כל הילדים בכל העולם, ובדיוק כמו שמבוגרים הולכים לעבודה. זהו הסדר הקיומי, וגם אם הילד לא רוצה ללכת לבית הספר, צריך להבהיר לו שהוא ילך כל יום, כי כך צריך להיות – וזה לא משנה אם הוא רוצה או לא רוצה. כאשר אתם נכנעים לו, אתם בעצם מאבדים את הסמכותיות בעיניו. הורה סמכותי הוא הורה שמודיע כי הילד ילך כל יום לבית הספר, ולא משנה כמה הילד עושה טרור רגשי ולא משנה כמה הוא אומר ‘אוף’ ואם הוא קורא לכם הורים רעים. הוא עדיין ילך לבית הספר – לא בכוח, לא בעונש, לא באיומים, הוא ילך לבית הספר פשוט כי כך אמרתם, גם אם הוא לא מרוצה מזה. הייתי ממליצה גם לגייס את עזרת בית הספר, בין שמדובר בעזרת המורה או היועצת, ואפילו כדאי לבקש מהן להתקשר לילד כל בוקר ולהגיד לו שמצפים לראות אותו ויחכו לו בכניסה לבית הספר”.