בני סבתא לתאומים בני כמעט שנתיים, אבל לצערי הם כל הזמן נאבקים על תשומת לב. בכל פעם שילד אחד לוקח צעצוע, השני מיד חוטף לו, ואז הראשון בוכה ומבקש את התערבות ההורים. איך נוכל לסייע להם לתקשר טוב יותר זה עם זה?
"בעיקרון הנטייה של ההורים היא תמיד להגן על החלש יותר, על הנמרץ פחות, על זה ש'חוטפים לו', מה שיוצר מצב שהילד החזק יותר מקבל תשומת לב מרובה כי אומרים לו שאסור להתנהג ככה, בעוד החלש יותר יושב בצד ובוכה. חשוב לזכור שילדים רואים את הכאן ועכשיו, אבל אנחנו רואים קדימה ויודעים שבכל פעם שנגונן על החלש יותר, הוא לא יצליח ללמוד להתגונן בעצמו. מה זה אומר בפועל? אומרים לילדים פעם אחת שיותר אתם לא מתכוונים להתערב במריבות שלהם. מובן שבגלל שהם קטנים תשגיחו מהצד, אבל בפעם הבאה שזה קורה והילד שחטפו לו את הצעצוע בוכה, אמרו לו: 'נכון, זה לא נעים, אבל אתה יכול לשחק במשהו אחר', או: 'רוצה ללכת למטבח עם אמא או סבתא?'. מובן שלא צריך להפוך את זה לקרנבל של פינוקים, אבל הוא בהחלט צריך לדעת איך מתמודדים כשחוטפים לו משהו בשביל שיוכל ללמוד להתמודד עם המצב לבד ולפתח את המסוגלות הרצויה. נכון, מדובר בילדים קטנים וזה לא פשוט, אבל יש תחושה של חסות יתר והתערבות יתר שצריך למנוע. משמע, אם הילד החלש יותר יודע שהוא פונה למבוגר ומקבל עזרה, הוא לא ילמד דרכים אחרות להתמודד. יכול להיות שבפעם הבאה שאחיו ינסה לקחת לו את הצעצוע, הוא יקום ויברח, ויכול להיות שהוא אפילו ינסה להחזיר. אני חלילה לא בעד אלימות, אבל בהחלט רוצה שהילד הזה ילמד להגן על עצמו ועל הרכוש שלו, וזו הדרך לפתח מסוגלות".
בתי בת ה־4 היא בת יחידה ופוחדת מדברים רבים. היא לא רוצה ללכת לגן כי היא מפחדת, היא מסרבת לגרוב גרביים כי היא מפחדת, אבל אם אני אומר לה שלא נגרוב לה גרביים, היא מתחילה לצרוח ואומרת שהיא רוצה. אני מבולבל מאוד ולא יודע איך להתמודד עם מה שעובר עליה. מה דעתך?
"מהסיטואציה שאתה מתאר אני מתרשמת שזו ילדה של מאבקים. אם היא נכנסת לגן בשמחה ולא קופאת במקום, ואתה יודע שטוב לה בגן - עם הצוות והילדים, אז כנראה הכל בסדר. מה גם שאני מאמינה שברגע שהיא אומרת את המילה 'מפחדת', אתה מיד שואל אותה ממה היא בדיוק מפחדת ויש שיח סביב העניין. במקום שבו אני, כמבוגר האחראי, לא עושה עניין ממשהו, בתוך שלושה־ארבעה ימים הוא יפסיק להיות עניין. ברגע שהיא אומרת לך: 'אבא, אני מפחדת ללכת לגן', אפשר להגיד לה: 'מתוקה שלי, אני סומך עלייך ואני יודע שאת אמיצה ותתגברי'. בעצם הטיפ שלי הוא להפסיק להיאבק איתה, ואני מאמינה שבתוך כמה ימים זה ייגמר".
בני בן ה־4 הוא ילד עדין ומתוק, אבל הוא לא משתף אותנו ברגשות שלו. כשהוא עצוב, הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו ולא אומר לנו מה קרה לו, אף שאנחנו שואלים. אותו הדבר קורה גם כשהוא כועס. מה עלינו לעשות?
"הטעות הגדולה ביותר שלנו כהורים היא לשאול את ילדנו: 'למה אתה עצוב', 'למה אתה כועס', 'למה עשית את זה', 'למה שיקרת', 'למה לקחת בלי רשות' וכן הלאה. ילדים לא ידעו להגיד לנו למה הם עושים דברים, ילדים פועלים על אוטומט. לכן בתור התחלה אל תשאלי אותו למה כי בגיל הזה הוא לא יידע להגיד לך, ואחר כך הוא כנראה ינסה להמציא משהו. חשוב מאוד שילדים יראו כעס, כי הוא באמת אחד הרגשות החשובים יותר עבור ההתפתחות של הילד. כעס הוא אנרגיה שגורמת לנו לפעול. נכון שלא נרצה שהילד ירביץ חלילה מתוך כעס, אבל עדיין חשוב לזכור שלכעס יש תפקיד חשוב בהתפתחותו של הילד. כשאת עוברת לידו ורואה שהוא לא כתמול שלשום, תגידי משפט בסגנון 'אני רואה שאתה עצוב. אתה מצליח להירגע לבד או שאתה רוצה שאני אעזור לך?', ותני לו להגיב. אם הוא שקט מאוד, תשאלי אותו אם הוא חושב על משהו, ובכלל, תני לו תחושה שאת מסתכלת עליו".