פעם בשבוע לפחות בתי בת ה־9 מתעוררת בבוקר ומעמידה פנים שהיא חולה. נורא קל לי להאמין לה, גם אם אין סימנים חיצוניים כמו חום. אחר כך היא מודה שהמציאה, ואני הופכת להיות מאוד מתוסכלת מהסיטואציה. בפעם האחרונה שהיא עשתה את זה דאגנו שהיא לא תהיה מול מסכים כל היום, כי זה לא פרס להישאר בבית. מהי הדרך הנכונה להתמודד עם המצב הזה?
"הורים רבים מעדיפים להציע לילדים שלהם את האפשרות להישאר בבית פעם בחודש או חודשיים, כל עוד הם לא משקרים, ואומרים את האמת. הכל תלוי כמובן בתדירות שבה הדבר הזה קורה. אם ילד אומר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר ביום קבוע, חייבים להבין מה עומד מאחורי זה. האם יש איזה שיעור שהוא מתקשה בו? אולי מורה מחליף שלא נוח לו איתו? אולי קרה משהו עם אחד הילדים בכיתה? לפני שאת מערבת את המערכת, אני מציעה שתנסי קודם לברר מה קורה יום לפני ובאותו היום שבו הילדה אומרת שהיא חולה. בו זמנית, הדרך להתמודד עם המצב היא דווקא כן לשלוח אותה לבית הספר. אם היא אומרת לך שכואב לה הגרון, תגידי לה שאת תתני לה פתק למורה שמאשר שהיא לא תוכל לדבר הרבה באותו יום, וגם תני לה איזה משהו טבעי לשים בתיק שיעזור לה אם היא תרגיש לא טוב במהלך היום.
"תבהירי לה שמדובר באחריות, ולכן היא חייבת ללכת. אם את בכל זאת משאירה אותה בבית, אל תגידי לה שאת משאירה אותה כי היא חולה, אלא כי את רואה שהיא לא רוצה ללכת. אז מבחינתך שתישאר, אבל בתדירות שאת תמצאי לנכון לאשר. אפשרות נוספת היא שתגידי לה שאת מוכנה שפעם בחודש היא תגיד לך שהיא רוצה להישאר בבית, אבל זה לא חייב להיות מלווה במכאובים. תבהירי לה שזה לא אמור להיות יום כיף, שהיא יכולה לקרוא ספרים או לצייר, אבל לא להיות מול המסך כל היום. אל תעמתי אותה עם הסיבה שבגינה היא מסרבת להגיע לבית הספר, אלא תשאלי בחיוך ותגידי לה שאת סקרנית. אם היא תשתף פעולה, מה טוב, ואם לא, אז לא. תגידי לה את הדברים מבלי להפנות כלפיה אצבע מאשימה. האשמה לא תעזור כאן. את צריכה לתת לה להרגיש בנוח להגיד את הדברים כמו שהם. הורים חושבים שאם הם ידברו עם הילד, הוא ייפתח וישתף אותם באותו הרגע, אבל זה נדיר שזה קורה. לילדה בגילה יש התמודדויות רבות, והשיחה הזו יכולה לפתוח ערוץ תקשורת אחר בקשר, במיוחד כשהיא נכנסת עכשיו לגיל ההתבגרות".
אנחנו הורים לילדה בת 11 עם קושי בוויסות רגשי. זה מתבטא בעיקר בתגובות מוגזמות שלא תואמות את הסיטואציה. בחודשים האחרונים בתי מחפשת לצבוט את אחיותיה בכל פעם שהיא רבה איתן. הן מתלוננות שזה כואב להן מאוד, ושהיא לא מפסיקה גם כשהן מבקשות יפה. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד אני לא רוצה לתת לזה מקום, קל וחומר כשאנחנו מתחילים עכשיו טיפול קבוצתי לילדים. מנגד, אני לא יכולה להתעלם. איך בכל זאת עליי להגיב כשהיא צובטת את האחיות שלה?
"אנחנו, כהורים, לעולם לא נוכל לשלוט על התנהגות ילדינו, אלא רק על התגובה שלנו למצב. בתור התחלה הייתי מציעה לך לפנות לילדה ולהגיד לה ששמת לב שלאחרונה היא לא מפסיקה לצבוט את האחיות שלה. תגידי לה שהחלטת שאת לא מעירה לה יותר, אבל את תהיי חייבת לנחם את הצד שנפגע. לכן בפעם הבאה שהיא תחליט לצבוט את אחת האחיות, את תיקחי את האחות הנפגעת לצד ותנחמי אותה בלי להתייחס אליה. חשוב כמובן לעמוד מאחורי הדברים, כי הילדה תנסה אותך. מעבר לזה, אם היית מספרת לי שהילדה צובטת את עצמה, זה היה מדאיג אותי יותר. למה? כי אז זה אומר שהיא לוקחת את הדברים בצורה פנימית יותר, והדבר מצריך טיפול רגשי. אני מעדיפה שהיא תצבוט אחרים ולא את עצמה. בנוסף, אל תשכחי שהיא מתחילה טיפול, ואני מאמינה שזה ילך וישתפר. לסיום, אני ממליצה לך לקנות לילדה כל מיני כדורי ספוג שהיא יכולה למעוך בשביל לסייע לה בוויסות הרגשי".
עריכה: עדן בן ארי