בני האדם הם בעלי החיים היחידים, לפחות עד כמה שידוע לנו, שמדברים. כמובן, בעלי חיים אחרים מתקשרים זה עם זה כל הזמן, בעזרת קולות, מחוות גוף, ריחות ועוד. אך השפה האנושית היא ייחודית. היא בנויה מאוצר מילים, ובו כל מילה מייצגת חפץ או מושג מסוים, ומדקדוק ותחביר, שמאפשרים לנו ליצור אינספור צירופים של מילים אלו. רפרטואר הקולות של בעלי חיים אחרים, לעומת זאת, מוגבל הרבה יותר. ובעוד אנחנו לומדים את השפה מהורינו ומחברים אחרים בקהילה שלנו, החיות לרוב לא צריכות לשמוע את בני מינן משמיעים קולות כדי לדעת איך לנבוח, ליילל או לגעות. זו גם הסיבה לכך שהשפות האנושיות שונות ממקום למקום, ואילו הנביחות של כלב דרום ארגנטינאי זהות לאלו של חברו מהודו.

 עם זאת, לכלל הזה יש גם כמה יוצאים מן הכלל. הבולטים מבניהם הם ציפורי השיר: במרבית המקרים, הזכרים הצעירים לומדים את השיר האופייני לבני מינם מאביהם, או מזכרים אחרים בקבוצה. כך השירים עוברים מדור לדור, והיות שהלמידה אינה מושלמת, נוצרים "דיאלקטים" שונים בין אוכלוסיות שונות של אותו מין של ציפורים – ממש כמו הדיאלקטים והשפות של בני האדם, שנלמדים בצורה דומה. 

אלא שציפורי השיר רחוקות מאיתנו מאוד מבחינה אבולוציונית, והיכולת שלהן ללמוד זו מזו את הקולות שהן משמיעות, יכולת שנקראת למידה קולית או למידה ווקלית, התפתחה כפי הנראה באופן בלתי תלוי מזו שלנו. לכן קשה ללמוד מהן על התפתחות השפה האנושית. אם כך, מה בנוגע לבעלי החיים הקרובים אלינו ביותר, הקופים וקופי האדם? עד לאחרונה הדעה המקובלת הייתה שכמו אצל כלבים, פרות או אריות, גם בעלי חיים אלו נולדים כשהקולות שישמיעו במהלך חייהם טבועים במוחם, ולא מושפעים ממה שהם שומעים סביבם. אך בשנים האחרונות התרבו הראיות לכך שיש למידה קולית מסוימת גם אצל קופים וקופי אדם.

אורנגאוטן נקבה מסומטרה (צילום: Madeleine E. Hardus)אורנגאוטן נקבה מסומטרה (צילום: Madeleine E. Hardus)

בשנת 2015 התפרסם מחקר שנעשה על קופי מרמוסט (Callithrix jacchus), קופים קטנים החיים בדרום אמריקה. החוקרים גילו שהמרמוסטים הצעירים לא ידעו מייד איך לקרוא את הקריאות האופייניות לבני מינם: בהתחלה הם השמיעו מגוון רחב מאוד של קולות, ובמשך החודשיים הראשונים לחייהם התחילו בהדרגה להשמיע קריאות דומות יותר לאלו של הבוגרים. ואולי חשוב מכך, החוקרים גם מצאו השפעה של התנהגות ההורים על קצב הלמידה של הצאצאים. אם ההורים הקפידו לענות לצאצאים שלהם ולהשמיע באוזניהם קריאות רבות, אלו למדו מהר יותר את הקריאות "הבוגרות". מכך הסיקו החוקרים שהמרמוסטים מפגינים למידה קולית, כמו הציפורים – וכמונו.

ראיות ללמידה קולית נצפו גם אצל קופי אדם, כמו השימפנזים והאורנגאוטנים. החוקרים במחקרים אלו לא בחנו את הלמידה של קופי האדם הצעירים, אלא הבחינו בשוני בין הקריאות בין קבוצות שונות באותו מין – רמז לכך שהקריאות אינן תוצאה של תהליך מולד ובלתי משתנה, אלא כנראה נלמדות, וכך נתונות לשינויים. אך את השינויים בין הקבוצות אפשר להסביר גם בדרכים אחרות, למשל הבדלים גנטיים קלים בין הפרטים. כדי להראות שהקריאות של קופי האדם באמת מושפעות מהסביבה ואינן מולדות, צריך להראות שהשוני בקריאות קשור בצורה כלשהי לשוני בקבוצות החברתיות שבהן הם חיים. זה בדיוק מה שעשו חוקרים במחקר חדש, ובו עקבו אחר אורנגאוטנים באזור המחיה הטבעי שלהם, באיים סומטרה ובורניאו שבדרום מזרח אסיה. 

נשיקה, חריקה ואזהרה
החוקרים עקבו אחר שש אוכלוסיות של אונרגאוטנים, שלוש בכל אי. קופי האדם האלו לא חיים בקבוצות מובחנות כמו שימפנזים, למשל. במקום זאת, לנקבות יש קשרים עם נקבות אחרות, אך הן לא מבלות את כל או אפילו את רוב זמנן יחדיו, והזכרים לעיתים נפגשים איתן אך לרוב מתעסקים בענייניהם, לבדם. זה לא אומר שאין להם קשרים חברתיים, או שהם אינם מתקשרים זה עם זה – הם בהחלט קוראים קריאות אחד לשני, ואף מזהירים זה את זה מפני סכנה. החוקרים התמקדו בקריאות האזהרה הללו, משום שהן נשמעות באותה תדירות בערך בכל אוכלוסייה, בניגוד לקריאות חיזור או איום, שהתדירות שלהן מושפעות ממספר האורנגאוטנים שיש בסביבה ועד כמה הם קרובים. קריאות האזהרה של האורנגאוטנים מכונות "נשיקה-חריקה" (kiss-squeak), שכן הם מתחילים אותן בצמצום שפתיים והשמעת קול כמו של "נשיקה באוויר", ולאחריה נשמעת גניחה דמויית חריקה. 

במחקרים על בעלי חיים שחיים בקבוצה, המדד למורכבות החברתית הוא לרוב גודל הקבוצה. בשל המבנה החברתי של האורנגאוטנים, החוקרים בחנו במקום זאת את צפיפות הפרטים באזור מסוים, והוא שימש כמדד לכך. 

ההשוואה בין הקבוצות הראתה שבאזורים שבהם צפיפות האורנגאוטנים הייתה גדולה, הייתה שונות גדולה יותר בקריאות האזהרה – האורנגאוטנים "ניסו" קריאות שונות, וגם מיהרו לזנוח אותן ולאמץ חדשות. 

שמרנים מול מורדים
"כמו שאני רואה את זה, באזורים של צפיפות נמוכה לאורנגאוטנים יש רפרטואר של סלנג שהם חוזרים אליו ומשתמשים בו שוב ושוב. הם 'שמרנים', אבל כשווריאנט של קריאה נכנס לשימוש, כולם שומעים אותו והוא נהיה במהרה חלק מהרפרטואר", אמר אדריאנו למיירה (Lameira), שהוביל את המחקר, בריאיון לגרדיאן. "באזורים של צפיפות גבוהה, התקשורת היא קקופוניה של ממש. נראה שכולם רוצים להיות 'חדשניים', כמו אצל ציפורי שיר, ושפרטים רוצים להראות כמה הם מגניבים וכמה הם מורדים במוסכמות".

התוצאות מראות שקריאות האזהרה של האורנגאוטנים אינן כתובות בגנים שלהם, אלא מושפעות מהסביבה החברתית. למיירה אמר שהוא ועמיתיו מצפים למצוא השפעה דומה גם בקריאות אחרות של קופי האדם הללו, שלא נבדקו במחקר הנוכחי. 

"הממצאים החדשים מחזקים את הגישה הרואה בקופי האדם מודל ייחודי ומתאים לשיפור ההבנה שלנו את המקור של השפה, ואת השפה האנושית עצמה", הוסיף למיירה. על ידי חקירה של התקשורת הקולית של אותם קופי אדם, ובמיוחד את החלקים המשותפים בינה ובין השפה שבה אנחנו משתמשים, כמו הלמידה הקולית, נוכל אולי לחקור גם את התהליכים שהובילו לתכונה האנושית כל כך של דיבור.

אך המשימה הזו אינה פשוטה, והרס שטחי המחיה של האורנגאוטנים, כמו גם של קופי האדם האחרים, מקשה עליה עוד יותר. כל קבוצה של קופי אדם שמאבדת את ביתה ונעלמת גוזלת מאיתנו מידע חשוב, גם על אותם בעלי חיים, וגם עלינו עצמנו. "אנחנו חייבים לשמור על קופי האדם ועל אזורי המחיה שלהם, אם אנחנו רוצים שיהיה לנו סיכוי כלשהו לגלות עוד חתיכות מהפאזל של האבולוציה של השפה", סיכם למיירה.