בתי בת ה־7 וחצי מתמודדת עם פחדים לא מוסברים מפרפרים ומעופפים למיניהם. בהתחלה ניסינו להתמודד עם הפחד שלה בעזרת דיבורים וניסיון להגיע לשכל הישר. אחרי חודשים ארוכים הבנו שזה לא הפתרון אז הפסקנו להתייחס לזה. בזמן האחרון התגובה שלה הופכת הרבה יותר קיצונית וזה מצער אותנו מאוד. לצורך העניין, אם היא רואה איזה מעופף בסלון היא מיד תיכנס לחדרה ותסתגר. אגב, זה לא נגמר בזה, ולא פעם מפגש שלה עם פרפר או מעופף יכול להגיע לתגובה של בכי היסטרי, וזה לא דבר שהיה עד עכשיו. מה דעתך?

"פוביות מחרקים הן דבר מוכר. מהניסיון שלי בפן הקוגניטיבי־התנהגותי זה לא משהו שתלוי בילד או בילדה שכן הם בלחץ, הם מפחדים ולא פעם מסתגרים בעקבות מפגש עם חרק. מה שמעורר את החרדה הוא בעיקר תחושה של חוסר שליטה ומחשבה שאין שום אפשרות להימלט מזה. זה מה שמלחיץ את הילדים שמתמודדים עם פוביה זו. הרי פרפר לא באמת יכול לעשות נזק, נכון? אבל זה מתחבר לסיטואציה מפחידה אצל ילדים. לכן התגובות של ההורים הן מאוד משמעותיות ומשפיעות על ההמשך.

"ברור שלא תביאי הביתה ג'וקים מעופפים או תחשפי אותה לפרפרים בכוח, אבל ברגע שהיא כן נחשפת אל תגידי לה 'לא נורא, זה רק חרק. הוא לא יכול לעשות כלום'. הילדה מסכנה, וזה עוד יותר מלחיץ אותה. אם נסתכל על זה במבט אחר נבין שאת יכולה להשפיע רק על מה שאת עושה, התגובות שלה לא תלויות בנו בכלל. לכן, אל תתני פרשנות למה שהילדה עושה - תגיבי למצב. במקום להגיד לה שהחרק לא יכול לעשות כלום, תגידי לה שאת מרחיקה אותו ממנה ושהוא לא יכול לעשות לה כלום.

"הרי היא פוחדת, היא בלחץ אטומי, שום דבר שם לא מתפקד באופן קוגניטיבי הגיוני כרגע. אם זה לא עובד והיא רצה לחדר להסתגר את יכולה לדפוק לה על הדלת ולהגיד 'מאמי, אני פה לבד. הפרפר לא פה. אני יכולה להיכנס?', ואז תשאלי אותה אם היא רוצה חיבוק שירגיע אותה, או להביא לה כוס מים. ככה או ככה, התפקיד שלך הוא לטפל במשבר שהיא חווה ולא במשמעות שלו".

אני נמצאת בפרק ב' למעלה מחמש שנים. לאחרונה בן זוגי ואני שוקלים לעבור לגור יחד, אבל בני בן ה־7 וחצי מתקשה להתמודד עם המחשבה על השינוי. כשהצגנו לו את הדברים הוא אמר שהוא לא מוכן שזה יקרה, ואיים שהוא יעבור לגור עם אבא שלו לצמיתות. חשוב לי לציין שהבן שלי לא מקבל את בן הזוג שלי, ובכל פעם שהוא רואה אותו הוא מאוד מתוח. איך אוכל לסייע לו להתמודד עם המצב?

"מהדברים שאת מתארת עושה רושם שהילד חושש להכניס הביתה תחרות, ובגלל זה הוא מגיב בצורה כזו. את והבן שלך במערכת יחסים, ממש זוגיות, והוא חושש מאוד משינויים. כשאת לא פוחדת מהאיומים שלו ומבינה אותו, את יכולה להגיב לזה בצורה מתאימה. שכן ילד בגיל שלו לא יכול לקבוע איך ייראו החיים של ההורים שלו. אני ממליצה שתדברי איתו על הנושא. תגידי לו שאת לא מסכימה שהוא יעבור לגור לצמיתות אצל אביו. תזכירי לו שכשהוא יגיע לגיל הצבא הוא גם ככה יצא מהבית, ועכשיו זה לא הזמן.

"המסר לילד צריך להיות מאוד אוהב, אבל כזה שאומר בין השורות שאת תעשי מה שאת רוצה, ואת מקווה שהוא יתרגל לזה, כי לדעתך השינוי הזה יטיב עם החיים שלכם. בו זמנית הייתי ממליצה לך בחום לשקול אפשרות של הדרכה הורית. לדעתי זה יעזור להבין את הדינמיקה שלכם בבית, את התנהגות הילד, ואת היחס בינו ובין בן הזוג שלך. יכול להיות שבמהלך ההדרכה ההורית תגלו שהדבר הכי מתאים הוא להעביר את בן הזוג הביתה בהדרגה, ולחשוף אותו יותר לחיים של הילד, ולא בבת אחת.

"ככה הוא יהיה יותר משמעותי בחיים של הבן, ככה החיים המשותפים לא ישפיעו עליו. מעבר לזה, במידה שיש ילדים נוספים בתמונה כדאי מאוד שתתכננו את זה נכון - ייתכן שהילד שלך דווקא כן יתחבר אליהם, ויתלהב מהעובדה שיש לו סוג של 'אחים גדולים' בבית. לתפיסתי, מדובר במהלך חשוב ומשמעותי להמשך ההתנהלות שלכם בבית ולחיזוק התקשורת". 

סייעה בהכנת הכתבה: עדן בן-ארי
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM