זוכרים את ד"ר ליאת יקיר מהעונות הראשונות של 'חתונמי' שעשתה בין היתר התאמות על בסיס משיכה לריח? ירים יד מי שלא הלך אחר כך להריח חולצה. יקיר, ביולוגית, בוגרת מכון ויצמן, יצאה למסע מרתק בעקבות האהבה הזוגית. מיליונים חקרו אותה, שרו וכתבו עליה, ובכל זאת, אנחנו עיוורים לחלוטין למהותה של האהבה, ולתפקידם של ההורמונים, הנוירונים והגֶנים, שמכתיבים במי נתאהב, כיצד נאהב והאם נמשיך לאהוב את בן הזוג גם מחר.  

למה קשה לנו לצאת מהטינדר? כמה בני זוג עלינו לפגוש עד שנמצא את האחד? האם נועדנו להיות מונוגמיים? ומהו המרשם המדעי לשימור זוגיות מונוגמית יציבה ובריאה? ניסויים ותצפיות שנעשו על התנהגותם של גברים ונשים בעולם ההיכרויות ובתוך הזוגיות – חוברים יחד בספר זה לסיפור מרתק על גלגוליה של האהבה הזוגית משחר ההיסטוריה ועד ימינו.

ד''ר ליאת יקיר (משמאל) בעונה הראשונה של חתונמי (צילום: צילום מסך)ד''ר ליאת יקיר (משמאל) בעונה הראשונה של חתונמי (צילום: צילום מסך)

ניגודים נמשכים, דומים נשארים

"ממחקרי הריח הבנו שלצורך יצירת גיוון גנטי אנחנו מתוכנתים להימשך לשונים מאיתנו. אולם אנחנו יודעים ממחקרי זוגיות לטווח ארוך שדווקא בני זוג שדומים זה לזה נשארים יחד יותר. נראה שחישובי המשיכה בין המינים הם מורכבים יותר מהצורך בגיוון. 

במשפחות מלוכה ובקהילות מסוימות כגון בקזחסטן ואתיופיה נהגו ועדיין נוהגים בעת בחינת שידוך לוודא שאין קרבת דם בין החתן לכלה, שבעה דורות אחורה. הנוהג הזה התקבע במקביל במקומות שונים בעולם ונראה שעומד מאחוריו חישוב אופטימלי של מידת הגיוון הגנטי הנדרשת. 

המצב האופטימלי, מבחינת האינטרסים של הגנים לדור הבא, הוא שונות כלשהי בין הגנים אך לא שונות גדולה מדי. מוטב להימנע מזיווג בין קרובי משפחה, שמעלה סבירות למעבר מוטציות שיורידו את הפוריות בטווח הארוך, אבל מצד שני להימנע גם משוני גנטי גדול מדי – כלומר שעדיין הכול יישאר בקבוצה הגנטית הרחבה – אותו עם, אותו גזע וכו'. מבחינה מתמטית זה יוצא בערך שבעה דורות. ניתן לראות שאצל רוב התרבויות האנושיות יש עיסוק רב - דרך מנהגים, איסורים וחוקים - ברבייה של ילידי אותה תרבות ובייחוד במִשטוּר אפשרויות הרבייה של נשים, שנשלטת על ידי הגברים במשפחתן. 

אך גם ללא מנהגים שהשתרשו בתרבות ואיסורים חברתיים דרקוניים, מסתבר שהמוח שלנו מבצע בעצמו את אותם חישובי קרבה גנטית כשאנחנו פוגשים פרטנר פוטנציאלי. חישובי הקִרבה מתבצעים באופן לא מודע, על ידי אלגוריתמים ישנים וחדשים, ובסופם מתקבלת החלטה אם יש או אין 'קליק' עם הפרטנר הפוטנציאלי. 

ראשית, כדי לזהות את מידת הקִרבה הגנטית, אנחנו בוחנים את השוני בינינו בצבע העור, מבנה הפנים, לכסון בעיניים, שפת האם, המבטא, המאכלים המועדפים, סגנון הלבוש וכו'. כל הפרמטרים האלה מצביעים על השייכות האתנית שלנו, כלומר על מאגר הגנים שהפרטנר הפוטנציאלי משתייך אליו. הפנים האנושיות הם דפוס מורכב וייחודי של מאפיינים והם האמצעי העיקרי שלנו להבדיל בין אנשים. מחקרים הראו שאנשים זוכרים טוב יותר פנים של אנשים עם מוצא ושיוך אתני כמו שלהם. כאמור, אנחנו מייחסים חשיבות עצומה לפנים כגורם משיכה. לפנים יש בסיס גנטי חזק והם סוג של פרסומת על מקור הגנים והאיכויות הגנטיות שלנו. דמיון פנים בין בני זוג זו תופעה שנצפתה בתרבויות שונות. במחקר שנערך ב-2013 הראו לאנשים תמונות של הפרטנר הזוגי שלהם, ששונו כך שיכילו כמה ממאפייני הפנים של המשתתף או של פנים זרות. פעם אחר פעם בחרו המשתתפים בהרכב הפנים שמכיל את המאפיינים שלהם כיותר אטרקטיביים מהרכב הפנים שמכיל מאפייני פנים זרות.

אהבה בימי קורונה (צילום: אינגאימג)אהבה בימי קורונה (צילום: אינגאימג)

מנגנון זה של העדפת הדומה נקרא 'ברירת הדומים', והוא אינו ייחודי לנו אלא קיים בכל עולם החי. לדוגמה, נקבת קיכלי כחול בהירה בוחרת להזדווג עם זכר כחול בהיר, ונקבת קיכלי כחולה כהה נשארת יותר עם זכר כחול כהה. קרפדה יפנית גדולה בוחרת לרוב להזדווג עם זכר קרפד יפני בגודל דומה לשלה. נוסף על כך, יש מינים שונים של לטאות שבהם הנקבות בוחרות באופן מובהק את הזכרים שדומים להן מבחינה חיצונית, וכשחוקרים בדקו את הקִרבה הגנטית על ידי ריצוף הגנומים שלהם, הם ראו דמיון מובהק.

גם בבני אדם נערכו מחקרים גנטיים שבהם השוו תכונות גנטיות ופיזיות של זוגות נשואים ונמצא דמיון גנטי בין בני זוג. החוקרים טוענים שהנטייה האישית והחברתית-תרבותית שלנו לבחור בני זוג שדומים לנו השפיעה באופן משמעותי על האבולוציה של הגנום האנושי (גנום הוא סך כל החומר התורשתי שלנו). המחקר נערך בשנת 2017 באוסטרליה, כשגנטיקאים ניתחו מאגר נתונים של 24,000 זוגות נשואים, כולל מידע על התכונות הפיזיות והגנטיות שלהם. החוקרים השוו בין סמנים גנטיים של תכונות כמו גובה ויחס משקל/גובה (BMI) ומצאו מתאם סטטיסטי חזק בין הסמנים הגנטיים של בני הזוג הנשואים. 

איך פועל המנגנון של 'העדפת הדומה' ברמת המוח? בזמן שהאונה המצחית מחשבת את המרחק הגנטי של הפרטנר הפוטנציאלי דרך מבנה הפנים, צבע העור ושאר המאפיינים, המוח הרגשי מנתח אילו תחושות הוא מעורר בנו, עד כמה אנחנו מרגישים שהוא או היא מוּכרים. לעיתים נרגיש איזו 'כימיה' עם אדם מסוים שיעורר בנו תחושת אמון ונינוחות, הרגשה של בית, כאילו אנחנו מכירים, ותחושה זו לא תתעורר עם אדם אחר. 

ד''ר ליאת יקיר מחברת הספר קיצור תולדות האהבה (צילום: שרון אלדר)ד''ר ליאת יקיר מחברת הספר קיצור תולדות האהבה (צילום: שרון אלדר)

ה'כימיה' הזו קשורה להורמון האהבה אוקסיטוצין ולזיכרונות שנטבעו במוחנו על ידי ההורמון הזה, ששבים ועולים כשאנחנו בוחרים בני זוג. דימויים ויזואליים של האנשים שטיפלו בנו במהלך חמש השנים הראשונות לחיינו נטבעים במוחנו דרך פעולתו של האוקסיטוצין על אזורי הזיכרון במוח בראשית החיים, בתהליך שנקרא 'החתמה'. ההחתמה היא תהליך היקשרות חזק לדימויים הוויזואליים של האנשים הראשונים שראינו כשנולדנו, שטיפלו בנו והרעיפו עלינו אהבה בראשית החיים. בדרך כלל אלו בראש ובראשונה הדימויים הוויזואליים של אימא ואבא כשהיו צעירים וגם קרובי משפחה שטיפלו בנו, כגון אחים ואחיות, דודים ודודות וכו'. לאחר ההתבגרות המינית, כשאנחנו פוגשים בני זוג פוטנציאליים, זיכרונות אלה של סך הדמויות המטפלות מהמין השני, שהרעיפו עלינו אהבה במהלך הילדות, מתעוררים לחיים. אין פירוש הדבר שנתאהב מייד בכל מי שדומה לאבא או אימא שלנו, אך ייתכן שתכונות מסוימות - חיצוניות או פנימיות - של בן הזוג הפוטנציאלי יעוררו לחיים זיכרונות אוקסיטוצין שקשורים לאנשים שאהבו אותנו בילדותנו ויגרמו לנו להרגיש תחושה של קרבה ואמון בחברתם יותר מאשר בחברתם של אחרים.

תהליך ההחתמה מתרחש במוחם של כמעט כל בעלי החיים - זוחלים, עופות ויונקים - מייד לאחר שהם מגיחים לאוויר העולם. החוקר האוסטרי קונראד לורנץ היה הראשון שהגדיר את התופעה בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא הבחין כי אפרוחי אווזים שגידל בביתו עקבו אחריו לכל מקום, משום שהיה היצור הנע הראשון שהם ראו. לורנץ גם הבין שכדי שהם ייכנסו למים וישחו, עליו להיכנס לשם תחילה. האפרוחים הוחתמו על ידי לורנץ וכבר לא היה אפשר לשנות זאת. מעתה ואילך הם העדיפו אותו והתעלמו מבני מינם. חיווט ההחתמה הוא קשיח ועוצמתי כל כך עד שהוא משפיע גם על המשיכה הזוגית, כפי שניתן ללמוד מניסוי שביצעו ב-1999 חוקרים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. החוקרים לקחו גדי עיזים שזה עתה נולד, הפרידו אותו מאימו הביולוגית מייד לאחר ההמלטה והעבירו אותו לאם מאמצת, כבשה שזה עתה המליטה, שתגדל אותו כאילו היה בנה. כשהגיע הגדי לבגרות מינית והפך לתיש בוגר מלא-און, שאלו את עצמם החוקרים אחרי מי הוא ירדוף ויחזר, אחרי נקבות עיזים מיוחמות או כבשים מיוחמות. התיש רדף רק אחרי כבשים מיוחמות והתעלם מנקבות העיזים. הניסוי הראה שחיווט ההחתמה שנוצר במוחו של הגדי הצעיר לאם כבשה גובר על החיווט האבולוציוני של משיכה מינית לפרומונים של נקבת העז. (נזכיר כי פרומונים הם חומרי ריח הייחודיים למין, שנמצאים בריכוז גבוה בהפרשות מאיברי המין בייחוד בזמן ייחום.) חוקרים חזרו על ניסויי האימוץ האלה גם עם אפרוחי תרנגולות שגודלו על ידי אימא ברווזה וכן בבעלי חיים אחרים, והתוצאות היו עקביות. ההחתמה וההיקשרות בראשית החיים לדמות האם גוברים על המשיכה לפרומונים המיניים. 

כדי לבחון בבני אדם את השפעת ההחתמה על בחירה של בני זוג, ביקשו חוקרים מהונגריה ב-2002 מתשעה שופטים חיצוניים לנסות למצוא דמיון בין תמונות רבות של נשים צעירות ומבוגרות. השופטים לא קיבלו כל מידע על הנשים המצולמות, ובכל זאת, בשיעור גבוה משמעותית מהרנדומלי הם חיברו בין תמונות של נשים שהיו כלות וחמיות. משמעות הדבר היא שהגברים בעצם נמשכו יותר לבנות זוג שבאופן כלשהו מזכירות להם את האימהות שלהם ואיתן הם התחתנו. הדבר נמצא נכון גם לגבי משיכה של נשים לבני זוג שמזכירים את אביהן. שופטים חיצוניים צימדו בין תמונות של אבות לבין תמונות של בעלים שבחרו בנותיהן, בלי שהיה להם ידע מוקדם על תמונות הגברים המבוגרים והצעירים. המשיכה למאפיינים אצל בן הזוג שמזכירים את ההורה מהמין השני אינם חייבים להיות רק ויזואליים. יש מחקרים שמראים שדווקא הדמיון של בן הזוג להורה בתכונות האישיות ולא בתכונות החיצוניות הוא גבוה יותר. 

אנחנו מבינים היום שחוקי המשיכה הם מורכבים ומבלבלים. אנחנו נמשכים מבחינה מינית לשונה, אבל בסופו של דבר נשארים יותר עם הדומה. 86% ממחפשי האהבה מצהירים שהם מחפשים מישהו עם תכונות הפוכות לשלהם, אבל המחקרים מראים שככל שבני זוג דומים יותר בתכונות פיזיות וגנטיות כך מתרבים הסיכויים שהם יישארו יחד. המדע מספר לנו שתהליכי ה'הידלקות', ה'כימיה' וה'קליק' מתרחשים באזורים הלא-מודעים במוח ומושפעים ממגוון גורמים גנטיים, אבולוציוניים, משפחתיים, פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. בתהליכים האלה מעורבים חיווטים רבים שאת חלקם עיצבה האבולוציה ואת חלקם עיצבו האנשים שאהבו אותנו מרגע שהגחנו לאוויר העולם וצרבו בנו זיכרונות. החיווטים האלה לעיתים סותרים ומבלבלים, עד שהם עלולים להיות בעוכרינו ולעכב אותנו מלבחור באדם אחד וליצור קשר זוגי יציב. ייתכן שאדם אחד מעורר בנו תחושת קרבה ומוכרות אך לא מעורר משיכה מינית, ולעיתים המשיכה המינית חזקה אך לא מתעוררת תחושה של בית ושל יציבות. לעיתים המוח מתעתע בנו ואנחנו יכולים למצוא את עצמנו בחיפוש מתמיד אחר האדם האחד שאיתו או איתה נרגיש שהכול מדויק, זה שיפעיל את כל החיווטים המיניים, המשפחתיים, החברתיים, הגנטיים ויתאים בכל הפרמטרים – ה'אחד' או ה'אחת'. 

אבל מהו באמת הסיכוי למצוא את האחד/ת"? 

קיצור תולדות האהבה מאת ד"ר ליאת יקיר. הוצאת כתר. 206 עמודים. 68 שקלים (או 44 שקלים למהדורה דיגיטלית)