אנחנו נשאלות לא פעם על שתיית מי סודה ושומעות טענות בעד וגם נגד, אז זה הזמן לעשות קצת סדר. שתיית מים מוגזים ממעיינות טבעיים הייתה מקובלת במשך שנים רבות, אבל ייצור מלאכותי של מי סודה החל רק בשנים המאוחרות של המאה ה־16, והתגלה, כמו בתגליות מפורסמות אחרות, במקרה. בעוד הדרך המקובלת היום להכנת מי סודה היא הוספת הגז פחמן דו־חמצני בריכוז נמוך למים לקבלת חומצה פחמתית - התגלית המקורית הייתה שונה.
ג'וזף פריסטלי, שהיה בעל מבשלת בירה בעיר לידס באנגליה, הבחין שכאשר הוא מניח קערת מים על מכל בירה, המים משחררים בועות. עוד גילה שכשלוגמים מהמים האלה, טעמם שונה ומעניין. בשנת 1772 כתב פריסטלי מאמר המסביר את תהליך הפקת המים המוגזים. מאז התהליכים להכנת סודה התקדמו והחלו לייצר מי סודה, ובהמשך משקאות על בסיס מי סודה במבחר עצום של טעמים שונים בייצור המוני, במפעלים ובמכונות ביתיות.
רוב המשקאות המוגזים מכילים בעיקר פחמן דו־חמצני בלחץ גבוה. חשיפה מהירה של הגז לאוויר בפתיחת הבקבוק או בפחית השתייה (במיוחד לאחר ניעור...) גורמת לשחרור מהיר של הגז המומס וליצירת קצף. באנגלית המילה "סודה" מתארת מבחר משקאות מוגזים, ואילו בישראל מתייחסים לסודה כאל מים מוגזים.
התרעות פיקוד העורף