כשהחלטתי לעשות סיור אוכל בעוטף, ידעתי שזה לא יהיה עוד מדור טיולים רגיל. לא ציפיתי לגלות שבמקום שעבר טרגדיה כה גדולה, קמים עסקים חדשים שלא רק מנסים לשרוד - הם בעצם יוצרים מחדש את הזהות של המקום הזה. כל מקום שבו ביקרתי סיפר סיפור אחר על החוסן הישראלי, על הרצון לחיות ולהמשיך ליצור.
התחלה מתוקה בעלומים
מה שהתחיל כהכנת עוגות קטנות לאורחי התיירות בקיבוץ התגלגל לעסק "קייקס אנד מור" שהכין מגשי אירוח לאירועים. "מה שחסר לי בעסק הקודם זה המפגש האישי הזה עם הלקוחות", היא מסבירה, "בגדול כל מי שיכול היה לקבל את האוכל שלי זה אנשים שהגיעו לאירועים גדולים. לא היה מי שסתם התחשק לו, וזה משהו שממש חסר לנו".
אחרי עשרה חודשים בנתניה כמפונים, מור ואלון חזרו עם רעיון ברור: "ממש רצינו לייצר מקום שיעשה טוב, שיהיה כיף לשבת בו, ופשוט שיהיה נעים לאנשים. וגם שיוכלו לאכול את האוכל שלי".
כשהיין הופך לזיכרון חי
הסיפור כאן מתחיל עם גדעון וחברים מדור המקימים, שהקימו יקב קטן במקלט הקיבוץ. "הם לא מכרו, רק להנאתם יצרו כאלף בקבוקים בשנה וחילקו את זה ביניהם, חילקו לקיבוץ באירועים", עירית מסבירה. גדעון גם נטע כרם קטן.
הטרגדיה של ה־7 באוקטובר לא רק גזלה את גדעון - חלק מהשותפים שלו נחטפו: יורם מצגר, חיים פרי וגדי מוזס. "לא היה מי שיטפל ביין של בציר 22' ו־23' שהיה בחביות", עירית מספרת, "אחרי כשבועיים־שלושה, רז, אח שלי, וגל, הנכד של אבי, ביקשו מאמא שלי את האישור להיכנס לטפל ביין".
גל, הנכד, בן 25, הפך ליינן הרשמי של היקב החדש שקיבל את שם המשפחה. הוא מלווה על ידי מומחים מהשורה הראשונה: חיים גן, אחד הייננים הוותיקים בישראל שהיה חבר טוב של גדעון, ופרופ' שיבי דרורי.
"דרך העשייה הזאת של היין והטיפול בכרם, רז וגל הבינו שזה המקום שלהם", עירית מספרת, "גל ממש מצא את המקום שלו". הם לא רק שחזרו את היין - הם הרחיבו את הכרם באופן משמעותי. "כשמשפחת פאוקר עושה משהו, היא עושה אותו בגדול", היא מחייכת, "כמו שאבא שלי ישר נטע כרם וישר התחיל להכין יין בעצמו".
היין האדום שטעמתי (בציר 2023) הוא בלנד בורדולז מארבעה זנים: קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטי ורדו. חלק מהכרם בעין הבשור מכיל גם זן עתיק מיוחד שנקרא "יעל" - זן קדום של האזור. "האזור הזה, הנגב המערבי, הרבה שנים לא נחשב לאזור יין בישראל", עירית מסבירה, "אנחנו חלק מגל שמחזיר את גידול הגפנים לכאן, כמו שהיה בעבר".
כשהמילואים הופכים לעסק
הפתרון שלו פשוט וגאוני: קצבייה ניידת שהופכת בערבים לבר בשר מלא עם בירות, קוקטיילים ויין. למשק יש גם שירותי קייטרינג לאירועים, אז הניסיון היה שם. "זה נתן לי הזדמנות לעשות משהו שמחבר בין מה שאני יודע לעשות - לעבד בשר איכותי - ובין מה שהקהילה כאן צריכה", הוא מסביר.
חגי בלעיש: הארוחה כאמנות
המנות שלו הן יצירות אומנות אמיתיות שמשלבות טכניקות מתקדמות עם חומרי גלם מקומיים. פתחנו עם לחם שהוא מכין מקמח מלא, עם מבחר מטבלים: דיפ סלרי עם גרידת לימון, חמאה חומה מוקצפת מתובלת במיורן, פלפל מוחמץ מהגינה עם שום ולימון, וריבת תות בתיבול זוטה לבנה ופלפל שחור.
המנה שהכי הרשימה אותי הייתה הליצ'י הטרי שממולא בסלט ג'ינג'ר ולמון גראס, מוגש עם רוטב קלמנטינות כבושות וקמבוצ'ה עם רוזמרין, ומעל גרידת קפיר ליים. זו מנה שדורשת טכניקה מדויקת וחשיבה יצירתית.
דפקא: הישראלי שבחר לחזור
חזרה לחיים
מה שהכי ריגש אותי במסע הזה זה לראות איך כל אחד מהאנשים האלה בוחר לחזור לחיים בדרך שלו. מור אופה עוגות כי היא רוצה לפגוש אנשים, דביר פותח בר בשר כי חסר לו מקום בילוי לקהילה, שיר חוזר מאמריקה כי הוא רוצה לתרום, חגי יוצר חוויות קולינריות מרגשות, ומשפחת פאוקר הופכת יין לזיכרון חי.
יש כאן אנשים שמסרבים לוותר על החיים, על הטעם, על השמחה. הם יוצרים מחדש לא רק את הכלכלה המקומית - הם יוצרים מחדש את הזהות של המקום הזה. העוטף של היום הוא לא רק מקום של זיכרון, הוא גם מקום של התחדשות.