"שיעמוד לעולם, שלא נשתה מי ים, שהדגים יהפכו לזונות והמים לוויסקי", כך אמר לי הבויפרנד הצפוני החדש בכל פעם שהרמנו כוס משקה שיכר. אחרי עוד אחד מהמשקאות, חשבתי לעצמי 'מה קורה כאן לעזאזל'. איך אני מוצאת את עצמי מנהלת קשר עם מישהו במרחק נסיעה ברכבת, כשאני רואה אותו פעם בשבוע (אולי זו הסיבה שזה מחזיק מעמד עד כה), ואיפה לכל הרוחות איכסנתי את הוויזה החדשה שלי לחיפה? (רגע לפני שאתם חושבים שאני מתנשאת, כאחת שגדלה במוצקין - גם לי מותר להרגיש תל אביבית לשתי דקות).
האם הרצון שלנו כבני אדם במציאת זוגיות עולה על כל הגיון אפשרי? האם הרצון לפרפרים בכל חלקי הגוף מביא אתכם להאמין שאין מקום וזמן לאהבה? שכאשר היא נמצאת צריך לאחוז בה בחוזקה, כילד שאוחז ב"שמיכי" שלו וממאן לשחרר? האם מי שמביא זר פרחים בדייט ראשון יצטרך לשדוד משתלה בריב האחרון? אם עניתם בהנהון על אחת מהשאלות הנ"ל אני מניחה שתוכלו להזדהות עם האמור לעיל. אם לא, פשוט זרמו.
תהיתי ביני לביני מה קורה פה בכלל. למה אני הולכת על הקשר "הצבאי" הזה? האם הרצון העז להוכיח לכולם שאני יכולה לעשות הכול בכל מחיר הוא זה שמנחה אותי? שוב אני מתחרה בעצמי. מנסה לנצח את עצמי, גם אם אהיה נטולת כוחות בסוף ואחליט להיפרד. בעיקר משפיותי. חבריי, שכבר קוראים לי "לירון שיקומים", צוחקים עליי שאני לוקחת את כל המאותגרים ופותחת אצלי את "הסלון שלי לירון". אני חייבת לקחת רק את אלו עם הלב הפצוע, המינוס בבנק, אלו שעדיין מחפשים את עצמם, או שתקועים על האקסית (או שבפועל עדיין עם האקסית אבל עובדה זו נעלמת מעיניי) ולהיות על תקן אמא-מטפלת- קואצ'רית ולעזור להם בתהליך שהם עוברים עם עצמם.
אולי בפעם הראשונה בחיים אני מונעת משכל ולא מרגש ויודעת שיש דברים בחיים שכנראה לא אוכל להיות שלמה לגביהם לעולם מעולם. יכול להיות שהאהבה שאני רוצה, כמו שאני רואה, נמצאת במרחק יריקה, בספר האגדות שנמצא על המדף. אני רוצה משפחה גדולה מאושרת, עם זוגיות בריאה ברקע.
אז אם במשפחה עסקינן, יש אפשרות שאני לא חייבת גבר שגם יאהב אותי על הדרך. אולי אפתור את הכמיהה המחודשת לאמהות ואז אתפנה שכלית ולבבית לזוגיות.אולי אני לא צריכה לטוס על מאתיים קמ"ש לחיפה, אחרי יום עבודה, כדי לבנות אהבה. החיפוש הבלתי נלאה הזה לא מותיר לי זמן לעצמי.
פתאום בנק הזרע נראה רעיון לא רע בכלל.
התרעות פיקוד העורף