מכירים את הימים האלה שהיורה דופק על החלון? את תקופת "אחרי החגים"? אני כעת הולכת לקבל החלטות משמעותיות על חיי? (להוריד עשרה קילו בעשרים יום), את הזמנים הללו שבא לכם ללחוץ על כפתור הזמן המדומה ולהתחיל הכול מהתחלה עם מקצה שיפורים מתבקש? להחליט שהשנה אני מחליף (השלימו את החסר), מקבל תוספת שכר בעבודה וכל זה תוך קרוז קליל לקאריבים? כך חשבתי לעצמי. גם אני מכירה. טוב מדיי.
החלטתי שמאסתי. מאסתי באפליקציות הבלתי נגמרות, מהסיפורים האלה ששחזרתי לעצמי בקפה התל אביבי ביום שבת בבוקר עם חברות, מאסתי באנרגיות שהשקעתי בגברים שהיו כעלה נידף בספר חיי (איך לעזאזל הספקתי לחזור על כל הטעויות, להאמין, להתאהב, להתאכזב, לשכב - על הגב, לשכנע את עצמי בבדיות, להשתכנע וחוזר חלילה), איך כל פעם נתתי הזדמנות שנייה ושלישית, למרות שהאינטואיציה שלי התחננה בפניי כמו כלב רעב להפסיק לעבוד על עצמי. איך האמנתי שהוא "עובר משבר גיל הארבעים" ופלוני "ביחסים מורכבים עם ההורים" ואלמוני "לא מתחבר ליחסים מיניים". עד כמה הייתי תמימה? עד כמה חיפשתי אהבה?
לאחרונה הבנתי שאני מספיק טובה, כי אני פשוט טובה. אני אשכרה חמודה, אינטליגנטית, מעניינת וכיפית. כן, אנשים רוצים להיות בסביבתי. זה קרה פתאום, בהבזק של רגע. אני לא הבחורה לסיים איתה את הלילה, אני האישה להתחיל איתה את היום. כשהפסקתי להשתדל ולשכנע, פגשתי את הגברים הכי טובים, את האנשים הכי אכפתיים. אולי הם תמיד היו שם, ופשוט לא ראיתי כי הם ישבו בשורות האחרונות בקהל בהצגה של חיי.
התרעות פיקוד העורף