יש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהדרך להניע את עצמם, היא להעביר על עצמם ביקורת באופן קבוע. יש ביניהם כאלה שמתייחסים לעצמם כ"טיפשים" או "אידיוטים" כשהם עושים טעות הכי קטנה. במקום לגלות מעט רחמים על עצמם כשהם שוגים, הם הופכים להיות ביקורתיים, שיפוטיים וחסרי מחילה כלפי עצמם.
האנשים האלה גם מאמינים שהשליליות הזאת וההלקאה העצמית, יגרמו להם להשיג את מה שהם רוצים, ויפחיתו את האכזבה שלהם במידה והם ייכשלו. האנשים האלה מציבים לעצמם מערכת של סטנדרטים בלתי אפשריים, ומקשרים בין תחושת הערך העצמי שלהם לבין היכולת להימנע מטעויות. בכך הם מבטיחים לעצמם חיים של עליות ומורדות רגשיים. איזו טעות!
אז בואו ננשום, נבין שאנחנו נורמליים ונתמקד בעיקר. והעיקר זה להבין שאם אנחנו רוצים להניע את עצמנו באמת, ולחיות חיים הרבה יותר טובים, זה חייב לבוא ממקום של אהבה, קבלה עצמית וביטחון בעצמנו. לא ביקורת. לא שיח מזלזל עם עצמנו. ובטח לא הלקאה עצמית, אלא הבנה שזו "החבילה" שלנו, וקבלה של החלקים הפחות טובים שלנו, כי הם יצרו את מי שאנחנו.
אחרי שהבנו את זה, אם אנחנו רוצים לשנות את החלקים האלה, זה מעולה, אבל חשוב לעשות את זה ממקום של קבלה, של הבנה ואהבה. שלנו. את עצמנו. להיות אדם עם ערך עצמי גבוה, זה לא אומר שלא נעשה טעיות. זה אומר שכאשר נעשה אותן, לא נצטער עליהן שוב ושוב, או שנאשים את עצמנו על עשיית הטעות, אלא פשוט נבין את מה שהטעויות באו ללמד אותנו, ונתקדם הלאה.
אחרי שתשתמשו בכלי הזה, תהפכו להיות מודעים וסלחנים יותר כלפי עצמכם, ותפסיקו להאשים את עצמכם על טעויות בלתי נמנעות. ותמיד תזכרו לשאול את עצמכם - באיזה טון אתם מדברים לעצמכם? ובאיזה סגנון? בכל רגע תחשבו טוב מה אתם בוחרים.
התרעות פיקוד העורף