מאז שסין נפתחה למערב, היא הפכה למרכז הייצור של העולם כולו. אם תרימו רק לרגע את העיניים מדפי העיתון ותביטו סביבכם, תגלו לא מעט פריטים, מכשירים וביגוד המגיעים מסין. כיום הסחורות מגיעות באוניות ובמטוסי מטען, אבל פעם היו אלה שיירות של גמלים ובהמות משא, שדילגו מחאן לחאן – לרוב במרחק יומי של כ־30 ק"מ זה מזה כדי לספק את אוצרות המזרח לאירופה - תבלינים, בשמים ומשי.
במשך מאות ואפילו אלפי שנים פעלו הדרכים וייצרו סוחרים וטייקונים מקומיים, כשכל אחד מאלה מעביר את הסחורות בשטחו ואז מוכר אותן הלאה. האימפריה הרומית פרחה לא מעט גם בזכות הסחר עם המזרח, וכשזו לבסוף נפלה, במקביל לעליית הנצרות והאסלאם – גם דרכי המסחר נשכחו.
יצאנו, אם כן, לחקור את אחת הנקודות החשובות ביותר על דרך המסחר העתיקה – העיר עבדת שבנגב. חשבנו שיהיה זה ראוי לעשות זאת עם אחת הנציגות הבולטות והמשמעותיות ביותר לתוצרת המזרח של היום: ג’ילי גיאומטרי C, שהייתה בין המכוניות החשמליות הראשונות שעשו עלייה לישראל, וזאת שבישרה את מה שרבים אצלנו מכנים ה“מהפכה החשמלית”.
משייטים ליעד
ממש כמו שיירות הבשמים והמשי שעברו מאות קילומטרים, גם הגיאומטרי נבחרה למשימה הזו בזכות טווח הנסיעה הארוך מאוד שלה. 485 ק"מ רשמיים התבררו כמאוד מציאותיים, גם בזכות סוללה של 70 קוט”ש אבל בעיקר בזכות צריכת זרם מאד יעילה של 16.5 קוט”ש ל־100 ק"מ, המשחררת מחרדת טווח – בוודאי למרחקים שאנו נוסעים בישראל.
בקיצור, סימנו את עבדת כיעד ב־WAZE, הפעלנו את בקרת השיוט האדפטיבית ונתנו לה לעבוד ולעשות את הקסם שמעביר את הכביש בפחות סטרס לנהג – במקרה הזה, אני. שמירה על הנתיב, וכמובן שמירה על המרחק ועל המהירות החוקית והבטוחה - זה רק חלק מהבנפיט של המערכות האלה.
אבל לא רק הטווח הוא העניין כאן, אלא גם חוויית הנסיעה הנעימה של הרכב המאובזר והחלל הנעים שלו, המואר באור טבעי דרך גג שמש גדול. כל אלה גרמו לנו לסמן יעד מרוחק עם ציפייה לנהיגה מהנה וללא חרדת טווח או חשש מנסיעה מייגעת. בסופו של דבר, נהגנו יותר קילומטרים מהתכנון המקורי, כי הרי כל תוכנית היא בסיס לשינויים. והשינוי הגיע, איך לא, קילומטרים ספורים לפני הפנייה לעבדת עצמה בצורה של “אבא! אני רעבה!” מהמושב האחורי. שעת צהריים, ממילא חם בחוץ, אז המשכנו למצפה רמון, מרחק של כ־20 ק"מ נוספים דרומה.
היעד שסומן ב־WAZE המקורי שבמערכת המולטימדיה של הג’ילי הוא קפה BACKSTAGE של רוני ואילין ברובע האומנים. לצד קפה מעולה ותפריט אקלקטי ומנות עם שמות מעולם הקולנוע – רוני עם הקסקט הניצחי שלו הוא אומן וידיאו המפעיל בית קולנוע זעיר הצמוד לקפה ובו מצגת סוריאליסטית ומרתקת, המבטאת את כישרונו הרב בתחום.
יתרון נוסף של הקפה הזה שהוא ממוקם צמוד לעמדות טעינה סודיות של EV-EDGE. כך שבזמן שאנו טענו פחמימות וקפה, הג’ילי לגם אלקטרונים מעמדת הטעינה. אגב, הטעינה לא ממש הייתה הכרחית, הגענו למצפה רמון עם 52% טעינה ובקצב נסיעה בריא – אבל העמדה הייתה שם, עומדת בבדידות מזהרת. אז מה, לא נתחבר?
אנרגיה בחסות השמש
היה קשה להיפרד מהוויב של מצפה רמון ומזג האוויר הנפלא שיש בה בעונה הזו. וכשהשמש החלה לנטות מערבה – נסענו לעבדת למפגש עם הנבטים. הם היו בין הסוחרים המשמעותיים באזורנו, וחוליה מחברת בין שיירות הגמלים מהמדבר לספינות הסוחרים מאירופה שהגיעו לנמלי הים העתיקים בעזה ובאל־עריש. הנבטים הגיעו במקור מחצי האי ערב – דיברו דיאלקט של ארמית וערבית, ואף היו מיודדים עם מיודעינו החשמונאים המזכירים אותם כ”בני נביות” בספר חשמונאים א’.
בשטחה של ישראל יש עד היום שרידים לשש ערים נבטיות. ערים של עם שפשוט נמוג ונעלם עם השנים אחרי שנטמע בעמי האזור. בין הערים המוכרות אפשר למנות את רחובות בנגב, שבטה, ממשית שליד דימונה ועבדת שהיא היעד שלנו היום. עבדת נוסדה כ־400 שנה לפני הולדת ישו, ולאורך מאות שנות קיומה היא התבססה כעיר הנבטית השנייה בחשיבותה אחרי פטרה שבירדן הנחשבת ל”עיר הבירה” של הנבטים.
כיום חורבותיה של עבדת הם אתר מורשת עולמי בזכות חשיבותה למורשת האנושית העולמית וגן לאומי חשוב מאד. בניגוד לשבטה – שגם בה אני ממליץ בחום לבקר – לעבדת יש שעות פתיחה וגם תשלום צנוע של 28 שקל בכניסה. מומלץ לבדוק לפני שמגיעים למקום באתר של רשות הטבע והגנים.
לא אפרט מדי את מה שתפגשו שם, ואת הגילוי והסיפור המרתק של העיר אשאיר לכם לחקור ולחשוף. אספר רק שהעיר נקראת על שם מלך שנשא את אותו השם. מלך שלאחר מותו אף זכה לסטטוס של אל, וככל הנראה גם נקבר בעיר עצמה. מבחינה דתית, אם אתם כבר שואלים, הנבטים היו בתחילה עובדי אלילים, ובהמשך היו נוחים לאמץ כל דת שנקרתה בדרכם, כולל הנצרות.
זה לא נגמר שם, ועם הכיבוש הערבי הם גילו את האסלאם ובמשך השנים, עם הפסקת המסחר היבשתי עם המזרח, הערים ננטשו, והם נעלמו אחרי שנטמעו בעמי האזור. עבדת עצמה נחרבה עוד קודם ברעידת אדמה חזקה – שאת תוצאותיה אפשר לראות עד היום באופן שבו אבני הבניין התפרקו ונפלו.
בזמן השיטוט בין מתחם המערות הרבות לווילה הרומית ולמרחבים המרשימים של העיר - קלטה העין מרחוק את הבוהק המהפנט מראש מגדל תחנת הכוח של אשלים. בפער של 2,000 שנה ויותר משכה אותנו הסקרנות למגדל הזה כמו עש לפנס רחוב בודד באמצע הלילה.
נפרדנו מהנבטים וחזרנו לכביש 40 עד לצומת טללים, ושם פנינו בזהירות שמאלה לעבר המגדל. כשמתקרבים קשה שלא להתרשם מהממדים והעוצמה של המתחם הזה. מתחם, שהמגדל הוא רק חלק ממנו, כיוון שבמקום יש לא אחת אלא ארבע תחנות כוח סולריות. אלפי מראות נעות בתיאום מושלם כדי לרכז את קרני השמש בראש המגדל, ושם הטמפרטורה הגבוהה הופכת מים לקיטור המוזרם לטורבינה שמייצרת חשמל.
לידו יש עוד שני מתחמים גדולים של פאנלים פוטו־וולטאיים – מתחמים? שדות! - וביניהם שדה נוסף של שקתות ארוכות, שבהן קרני השמש מרוכזות לתוך שמן שהוא חם מספיק כדי ליצור קיטור, ואז טורבינה וכל השאר. כשאנו הגענו לשם בסוף היום - ממש דקות ספורות לפני שהשמש סגרה את העסק – היה מרתק לראות את כל המרחב הזה עושה ריסטארט ונע את כל המהלך בציפייה לזריחה של יום המחרת. אנרגיה של העולם החדש המופקת מ־100% אנרגיית השמש.
חזרה לגיאומטרי, וה־WAZE מספר לנו על כשעה ו־40 דקות כדי להגיע הביתה. בציר הקבוע של כביש 40, סובב באר שבע, ומשם על כביש 6 צפונה למרכז. 170 ק"מ של כבישים מהירים בשעת ערב מוקדמת. תענוג. הצצה מהירה ברמת הטעינה – אין בעיה. נגיע בכיף בלי עצירה, עם מזגן על 22 מעלות, פודקאסט מעניין במערכת השמע ונסגור מסע של יותר מ־400 ק"מ ו־2,000 שנה בזמן.
התרעות פיקוד העורף