אבל סיפור האהבה ההוא הפך לסיוט. עד כמה שהיא הייתה יפה, ככה עשתה צרות, והרצון לנסוע דרומה ולהתפייט על הדרך המדברית הארוכה לאילת הפך לאירוע מתיש של שעות ארוכות, שבהן בכל כמה קילומטרים נאלצנו לעצור, לפתוח את מכסה המנוע כדי לצנן את ויוי שרתחה ועלתה על גדותיה, נסיעה שהחלה בצהריים והסתיימה אי שם בחצות.
קודם כל ולפני הכל - אי אפשר להפסיק להסתכל עליה. זו לא מכונית לאנשים ביישנים שנחבאים אל הכלים, זאת אחת שתובעת שכשהיא מגיעה - כולם יידעו מזה. שיוציאו מצלמות.
העיצוב - וזה מורגש - מגיע מהסדנה בלונדון, אנגליה, ועם המדבקה הקטנה שמציינת את חגיגות ה־100 שנה של המותג הוא באמת לוקח השראה מרגשת ממכוניות עבר: מכסה מנוע ארוך וזנב קצר מורם אל על, כשהכל בצבע אדום בוהק עם שלל כונסי אוויר שלא מכניסים שום אוויר לשום מנוע, קאליפרים בוהקים על צמיגי ה־20 אינץ', גג נפתח וכדי להגזים ממש יש גם דלתות שחף שנפתחות עם שלט רחוק. נו, אולי בכל זאת הסינים התערבו כאן.
בפנים מחכה לך תא מרשים ואיכותי שמדבר בעיקר לנהג: קונסולה שפונה בעיקר אליו ובה ארבעה צגים שמכוונים לעיניים של זה שמאחורי ההגה. הכל קומפקטי ובהישג יד כשהעכוז מונח על מושבים נוחים - אבל בלי אחיזה צידית גדולה ומאחוריהם מספיק מקום להניח תיק. תא המטען שיש מאחור יספיק רק למזוודה לא גדולה, אבל יאללה, בואו ניסע!
וזה מה שחזירי תאוצות יעשו דבר ראשון: יחפשו ישורת טובה ונקייה, יציבו את בורר הנהיגה על ספורט, ילחצו על מתג ה"בוסט" האדום שעל ההגה, גז וברקס יחד עד שכל המערכות נטענות - ואז שיגור. איזה בלגן.
510 סוסים ו־74 קג"מים בגרסת ההנעה הכפולה (יש גם גרסת הנעה אחורית זולה יותר, עם 340 כ"ס) הם כוח עצום שמשגר את הקטנה הזו בעוצמה כזו כך שהיא מגשימה את כל הקלישאות האפשריות: מקמטת אספלט, קופצת בזמן, מכווצת בטן, מזיזה את המוח בתוך הגולגולת - הכל נכון, וזה עונג שמפתיע בכל פעם מחדש, שבא לך לחזור עליו שוב ושוב.
אגב, הסקרנות הביאה אותי לבדוק, וגיליתי שהסינית הקטנה הזאת מזנקת ל־100 קמ"ש בקצת יותר מ־3 שניות, שזה 2 שניות פחות מהמכונית שהייתה חלום נעוריי, הפרארי טסטרוסה על 12 הצילינדרים שלה ותג המחיר המשוגע שהיה לפחות פי עשרה. והיא עדיין משיגה טווח ריאלי של כ־400 ק"מ בין טעינות.
אבל החיים זה לא 0 ל־100 - שיקרו לנו פעם - ויש עוד דברים: דלתות השחף, שאחרי שמתרגלים אליהן עובדות מצוין, גם אם לוקח עוד שנייה וחצי לצאת מהרכב. הגג נפתח ונסגר במהירות מרשימה, ובכלל מסתבר שעבדו טוב במנהרת הרוח וגם נסיעה עם גג פתוח משאירה שקט יחסי בתא הנוסעים. גם המתלים מתמודדים היטב - בטח למכונית מהסוג הזה - עם הכבישים המטולאים של ישראל.
לחיצה על הדוושה מביאה ל"צליל מנוע" בריטוני נעים וקרבי שמגיע כמובן ממערכת סאונד משובחת, הדוושות בהגה יודעות לנתב בין בלימה רגנרטיבית ומצבי נהיגה של קוסטום, ספורט וקומפורט - ובכלל ההגה נותן תחושה מצוינת, כבד במידה הנכונה, מחובר מאוד.
הדברים מתחילים להסתבך קצת כשלוקחים את המכונית הזו לקצה. בעיקולים חדים ומהירים היא נספחת לתת־היגוי, שם הסוללות מדגישות את הכובד היחסי שלה, כמעט שתי טונות בגרסה הזו. בתאוצות החזקות שמביאות למהירויות גבוהות, ההגה פחות מחובר לצמיגים. זו מכונית עם הרבה כוח, ועם הרבה כוח באה אחריות גדולה. מי שיקנה אותה חייב להתאמן קצת כדי לדעת את המגבלות. שלה - ושלו.
אבל נדמה שאלו קיטורים של פעם. בסך הכל זוהי מכונית שהיא יותר GT מאשר מכונית ספורט טהורה, פחות מסלול ויותר לייף סטייל - אבל כזו שמחיה מחדש, בסגנון אחר אומנם, זן נדיר שהולך ונעלם מחיינו המוטוריים.
הפורשה 718 בוקסטר והב.מ.וו Z4, שנותרו יקרות בהרבה, כמו גם המאזדה מיאטה, מתיישנות וכבר לא עומדות בתקן האירופי, ואת האאודי TT והמרצדס SLK הפסיקו לייצר, כי הכמויות הקטנות יחסית שבהן הן נמכרות לא מספקות מספיק רווח. הלקוחות של היום רוצים דברים אחרים - הרבה מרווח פנימי וישיבה גבוהה של SUV עם מזגן שפועל בעוצמה, שינתק אותך מהאוויר שבחוץ. והם לא באמת רוצים לנהוג.
אבל זה לא אומר שאני חייב להסכים עם האנושות. להפך. כי אני מת על רודסטרים. וכשאתה מפשיל את הגג בערב קריר בכביש פתוח ומרוחק מהעיר ולנחיריים נכנסים ריחות של שדות ושל טבע, הרוח זורקת בשיער, התאוצות מביאות לפרצי צחוק, ברמקולים המוזיקה הנכונה ולצידך מישהו שאתה אוהב - כל הדברים האלו מתגבשים לסוג של אושר שמעט מכוניות, אם בכלל, יודעות לספק. ולכן הסייברסטר הסינית הזו עומדת במשימה הכי חשובה של מכונית רודסטר: היא יודעת לעשות אותך קצת יותר שמח. לגרום לך לחייך.
תעודת זהות / MG סייברסטר
מאוקספורד לשנגחאי: סיפורו של הגראז' של מוריס
MG הייתה יצרן בריטי בעידן מפואר שבו האימפריה שבסיסה בלונדון הובילה את תעשיית הרכב והאופנועים העולמית (וגם שלטה על רבע מכדור הארץ). זה החל לפני 101 שנים, ב־1924, כשהמוסכים של מוריס, Morris Garages באוקספורד, החלו לקדם גרסאות משל עצמם למכוניות מוריס דו־מושביות פתוחות. שיא הצלחתן היה בשנות ה־60 של המאה שעברה. סדרת ה־T, ואחר כך MGA ובעיקר MGB.
רוב היצרניות הבריטיות קרסו מאז שנות ה־90 של המאה הקודמת ועברו לידיים זרות. בנטלי היום בבעלות פולקסווגן, רולס רויס (ומיני) שייכות לב.מ.וו, לוטוס עברה לבעלות ג'ילי הסינית, ולנד רובר ויגואר לטאטא ההודית. התלאות לא פסחו גם על MG, שעברה אין־ספור ידיים: ליילנד, רובר ואוסטין. אפילו ב.מ.וו עברו שם לכמה רגעים, עד שהתייאשו ומכרו את קבוצת MG־רובר ההפסדית בסכום הסמלי והמביך של 10 פאונד.
ב־2005 פשטה החברה את הרגל כעצמאית, ושנגחאי אוטומוטיב (SAIC) רכשה את הזכויות לשם MG ולחלק מהדגמים. סייק, בבעלות ממשלתית עם יותר מ־200 אלף עובדים, מקיימת לא מעט שיתופי פעולה עם יצרנים זרים למכוניות שמיוצרות בסין לשוק הסיני בלבד, ומחזיקה גם במקסוס, שמיני־ואנים, מסחריות וטנדר חשמליים שלה נמכרים גם כן בארץ.
התרעות פיקוד העורף