אני אמא לילד בן 7 וחצי. יש בכיתה שלו ילד שהחיבור ביניהם לא טוב. הם מאוד שובבים, ועושים הרבה צרות יחד. בהתחלה הם היו יחד בצהרון, וכשהפרדתי ביניהם הבן שלי נעשה שקט יותר והתנהג לתפארת. אבל עכשיו הם באותה הכיתה, ואני לא יודעת מה לעשות. חשוב לי לציין שהבן שלי אוהב מאוד את הילד האחר, ומחובר אליו. קשה לו מאוד כשאני אומרת לו שאני לא חושבת שהם צריכים להיות חברים, שאני חושבת שהוא צריך למצוא חברים חדשים, שיתרמו לו יותר, ולא להסתובב עם אותו חבר גם בשעות אחר הצהריים. מה דעתך?
“לא פעם ילדים מוצאים את עצמם מתחברים, באופן לא מודע, לכאלה שמאפשרים להם להיות מה שהם לא. אנחנו רואים ילד או ילדה שקטים ורגועים, אולי אפילו קצת מרצים ולא מתעמתים, שמתחברים לפרא אדם הכי גדול שיש בכיתה. השובב הפראי, הספונטני והפורץ גבולות הזה מאפשר להם לעשות דברים שלבד הם לא היו עושים. אגב, זה קורה גם בצורה הפוכה: הילדים השקטים ממתנים את הילדים התוססים יותר. זה גורם לאיזה סוג של ויסות. חשוב להבין שהחברות הזו משרתת את שני הילדים מאוד, ולא סתם הם נמשכים זה לזה. לכן בכל פעם שאת אומרת לבן שלך, ‘אני לא רוצה שתהיה חבר שלו’, זה סתם מעציב אותו. כמו שלא הייתי מחזיקה בבית מגירה מלאה בדברי מתיקה, ואומרת לילד שלי, ‘אל תיקח. תתאפק עוד קצת’ – ככה לא הייתי אומרת לו לא להיות חבר של אותו הילד בכיתה. פרצה קוראת לגנב, וברגע שהוא עם הילד הזה, הוא כבר לא יכול להתאפק”.
”אני מציעה שאת תקחי אחריות רק על הילד שלך ותבהירי לו שבכל פעם שהוא מתפרע ועושה דברים נגד חוקי בית הספר, בלי להזכיר את החבר בכלל, הוא ישלם על זה מחיר גם בבית הספר, אבל גם בבית. תאמרי לו, ‘אבא ואני נצטרך לפעול בעוצמה ובתקיפות’. אני רוצה שהוא ייקח אחריות על עצמו ויבין את עוצמת ההחלטות שלו. אם הוא יבוא ויגיד שהחבר ההוא אמר לו לעשות משהו, תאמרי לו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל השאלה האמיתית היא איך הוא מגיב לדברים ומה הוא בוחר לעשות. תגידי לו, ‘אני אחראית לבן שלי, ובכל יום שאתה תתנהג כמו שצריך ולא תיגרר ותיזום דברים כאלה, אתה תוכל לבלות עם החבר שלך גם בשעות אחר הצהריים. אם אני אקבל הודעות ושיחות מבית הספר על דברים שעשית, אתה לא תוכל לבלות עם החבר שלך אחרי בית הספר במשך כמה ימים’. דעי לך שהוא לא יעמוד בזה, וכנראה מהר מאוד ישתולל וישתובב עם החבר, אבל תני לו לראות שפיך וליבך שווים, שאת עומדת בכל מה שאת אומרת – את אומרת ועושה, וחובת ההוכחה חלה עלייך”.
בתי בת ה־12 מאחרת לכל מקום – היא לא מתעוררת בזמן לבית הספר, מאחרת לחוגים ואפילו לפעילויות משפחתיות. אני מוצאת את עצמי רבה איתה בלי הפסקה, וזה מאוד מתסכל. מה עלינו לעשות כדי לעזור לה להגיע בזמן?
“בראש ובראשונה עליי להדגיש שאתם לא יכולים לגרום לה להגיע למקומות בזמן – או שזה הקצב שלה, או שהיא עושה דווקא, או שהיא פשוט רואה עצמה כזו שתמיד מאחרת, ולכן מתחילה באיחור. הביאי בחשבון שמאוד יכול להיות שיש לה הפרעות קשב, ולכן מאוד קשה לה להגיע בזמן. אין לכם אפשרות לשנות את זה, ואתם יכולים רק לשנות את התגובה שלכם. אי אפשר לשלוט בילדים, אבל בואו נשלוט אנחנו במצב. לצורך העניין, אם אתם הולכים לאירוע משפחתי, אתם לוקחים את כל הילדים ואומרים להם: ‘אנחנו לא רוצים לאחר. אנחנו נצא בשעה הזו וככה יהיה’. תודיעו לילדים חצי שעה לפני, וכל עשר דקות תזכירו להם את הזמנים. אם הילדה עדיין לא מוכנה, מקסימום היא תישאר לבד בבית. היא כבר בת 12. אם היא מאחרת לבית הספר בצורה שיטתית, אני ממליצה שבית הספר יפעל גם הוא – סנקציות, הערה, ואפילו הורדה בציונים במידת הצורך. אם את שמה לב שהיא מתעסקת בסלולר שלה בבוקר במקום להתארגן – קחו לה אותו בשעות הבוקר. במקום להתעצבן ולכעוס, תתחילו לעשות מה שנכון. תני לה להתחיל ללמוד מה קורה כשהיא מאחרת. את תנהלי את העולם שלך לפי השעון, והילדה תצטרך להתיישר לפי הזמנים, ואם לא, היא תצטרך ללמוד מזה, אבל את תפסיקי לריב איתה”.
עריכה: עדן בן ארי