הספקולציות לפני המופע היו פרועות. ברשת היה הרבה שיח על האם הוא יופיע בחצאית או בשמלת ערב. במסיבת עיתונאים ביום חמישי, הוא רמז שהמופע יהיה על משהו אחר לגמרי: "אנשים רק צריכים לדאוג לרקוד", הוא אמר. ובאמת, כשהוא עלה לבמה עם כדור פוטבול ביד, לבוש לבן מלא מראש ועד רגל, היה ברור שזה לא הולך להיות ערב של מחאה - זו הולכת להיות חגיגה.
זה היה שונה מכל מה שמכירים מבאד באני. הוא ידוע בשילוב של אופנת יוקרה עם אופנת רחוב, בסטייל הרפתקני ופרובוקטיבי. הוא משתמש בבגדים כדי להעביר מסר. אבל הסופרבול זה קהל רחב, וזה היה ערב שבו, בכוונה, הבגדים לא עשו את הדיבור.
הנושא המרכזי כאן, עם זאת, היה של אהבה ואחדות. בסוף ההופעה, הוא החזיק את אותו כדור פוטבול שאיתו הגיע לבמה, והמילים "אמריקה, אנחנו יחד" מוטבעות עליו. הקריאה שלו "אלוהים יברך את אמריקה" ואחריה צעקת שמות של מדינות ברחבי אמריקה הייתה המסר האמיתי.
ומעבר לאופנה, הבמה הייתה מלאה בסמלים - מקני סוכר שמעוררים את העבר הקולוניאלי של האי ועד קווי חשמל שמדברים על התשתית הלא אמינה שלו. אבל האיקונוגרפיה הייתה בעיקר של גאווה, לא של מחאה.
אייקוני אופנה יודעים מתי להשתמש בגב שלהם כדי להעביר מסר, ומתי להשתחוות לאירוע. במובן הזה, הגישה המינימליסטית והמצומצמת של באד באני שיקפה את החזון שלו לחצי הזמן: בלי הדפסים, בלי דפוסים, בלי תת-טקסט גלוי - רק חגיגה.
התרעות פיקוד העורף