אם גם אתם ישראלים ממוצעים, כמוני, סימן שהמדור הזה תופס אתכם. אי שם, בין אחד ממופעי חנוכה או טקס הדלקת נרות, שבו אנו מזמרים זמירות בארמית ועוברים להלל את גבורת המכבים על פני היוונים הרשעים, שאצל צאצאיהם נעשה את הקיץ בקלאב שבו הכל כלול, ממוסאקה עד סופלאקי. 

אלא שבכל הקשור לאלכוהול – מיין, דרך בירה ועד לתזקיקים כבדים יותר, היוונים ניצחו – ואפילו בנוק־אאוט.

אין להסיק מכך, חלילה שיש אפס כבוד כלפי תעשיית האלכוהול הצעירה שלנו. להפך: מאז שייסד הברון רוטשילד את "כרמל אוריינטל" (לימים "כרמל מזרחי" והיום "יקבי כרמל") אי שם לפני 136 שנים, כיקב המסחרי הראשון בישראל (היו אז עוד יקבים, אבל מדובר בעסקים משפחתיים שייצרו בעיקר יינות קידוש לסביבתם הקרובה), עברנו כברת דרך ארוכה, עם יין מקומי מצוין בחלקו שזוכה בפרסים בינלאומיים, עם תעשיית בירה מקומית שהולכת ומתפתחת ואפילו עם מזקקות מקומיות שצצו בשנים האחרונות ועושות יופי של עבודה - עדיין מול מעצמה צרכנית ויצרנית בתחום האלכוהול, כמו יוון, יש לנו דרך ארוכה לעבור.
 

עוד לפני שבודקים מה היא מייצרת, הרי שיוון היא אחת מצרכניות האלכוהול הגדולות באירופה (ביחס לגודל האוכלוסייה), וממוקמת תדיר במקומות הראשונים בצריכה של וודקה וויסקי. 

חלק מהסיבות קשורות למסורת ייצור ושתיית יין שנפרסת על פני אלפי שנים, וחלק להרגלים מודרניים יותר, שכן גם ביוון, בעיקר בקרב הצעירים, ניכרת ירידה בצריכת המשקאות המסורתיים יותר לטובת משקאות מהירים (למשל וודקה עם משקה אנרגיה) שהעיקר בהם אינו הטעם, אלא ההשפעה המהירה.

מדיוניסוס ועד היום

היין היה משקה חשוב בתרבויות מזרח הים התיכון. אם בירה הייתה המרענן הרשמי של התרבויות הקדומות מאזור מסופוטמיה ועד למצרים (ובכלל זה ארץ ישראל המקראית. הביטוי "שיכר" במקורות, מתייחס לבירה ולא ליין). 

הרי שבערך בשנת 500 לפני הספירה עלתה קרנן של התרבויות המינואית ובהמשך ההלניסטית, שהמשקאות המשכרים שלהן התבססו על פרי הגפן. לפחות במקרה הזה, התרבות ההלניסטית השפיעה באופן בלתי הפיך על היהדות שהעלתה את פרי הגפן על ראש שמחתה.

בישראל של היום מנסים חוקרים (הידוע שבהם, ד"ר שיבי דרורי מאוניברסיטת אריאל, מבעלי יקב "גבעות") להחיות זנים קדומים של ענבים שהיו נפוצים כאן בתקופת המקרא, כדי שהתעשייה המקומית תפסיק להתבסס על זנים שמקורם באירופה (למשל קברנה סוביניון, מרלו ובעצם כמעט כל זן שאנו מכירים). 

ליוונים יש מאות זנים של גפן יין, אך בישראל ניתן למצוא יינות משלושה עיקריים מביניהם: האסרטיקו הלבן והשנים האדומים, קסינומוורו ואגיוריגיטיקו. השמות אולי קשים, אבל היין שמופק מהם (ומגיע לישראל) הוא בהחלט ראוי, וחובבי יין שמחפשים התנסות חדשה, מוזמנים בהחלט לטעום.

עם כל הכבוד ליין או למותגי בירה יווניים שאין יותר מדי מה להתעכב עליהם (לרוב מדובר בבירות לאגר פשוטות בסגנון שיזכיר לישראלים משהו שבין מכבי לגולדסטאר, כלומר בירה קלה יחסית ואפקטיבית ליום קיץ חמים), הסמל היווני הידוע ביותר הוא האוזו. אומנם בחלקים מסוימים של יוון שותים משקאות בטעם אניס שעונים לשמות אחרים, המפורסם שבהם הוא הראקי, אבל האוזו הפך לאייקון יווני, למרות שביחס לתרבות השתייה הארוכה של היוונים, מדובר בעולה חדש. 

משקאות אניס היו כבר בעבר הרחוק התזקיקים של המזרח התיכון והבלקן. אומנם חלק מהמדינות באזור היו תחת שליטה מוסלמית, אבל מי שהיה חופשי ממגבלות דתיות נהג לשתות תזקיקים מבוססי ענבים ומתובלים באניס. 

עראק, ראקי, ראקיה או (במקרה של תיבול באלת המסטיק) מסטיקה – אלה שלטו בבתי המרזח המקומיים. אז איך נולד האוזו? כרגיל במקרים היסטוריים: שילוב של טעויות טראגיות וקומיות. 

רבים מיצרני הראקי הטורקי היו נוצרים שחיו ברחבי האימפריה העותמאנית, שגם יוון הייתה חלק ממנה עד לאמצע המאה ה־19. המתיחות הפוליטית והדתית הכריחה רבים מהם להגר ליוון העצמאית, ומרבית מותגי האוזו הוותיקים שמוכרים לנו כיום נוסדו באותה התקופה – המחצית השנייה של המאה ה־19.

משלוח גדול של היין המזוקק שהיה מוכר בשם ראקי, הגיע לנמל איטלקי, ופקידי המכס כתבו על החביות "מאושר לשימוש"- כלומר "יוזו" והשיבוש של ה"שימוש" – אוזו. כך הפך משקה האניס תוצרת יוון לאוזו שמוכר לנו כיום. 

שלוש דוגמאות שכדאי להכיר

ארגירוס אסרטיקו

יין לבן שמיוצר מגפנים בוגרות שגילן לפחות 80 שנים (חלק מהן בנות 120 שנים), שניטעו על הקרקע הוולקנית ומוכת הרוחות של האי סנטוריני. זו יין לבן יבש, בגוון בהיר, עם ניחוחות לימוניים וחמיצות נפלאה. הבקבוק זכה לציונים גבוהים של יותר מ־90 ממבקרים נחשבים כרוברט פרקר והמגזין "דיקנטר". מי שאוהב יינות לבנים חדים, ימצא שמדובר ביין נהדר. 

המחיר בישראל: 125 שקלים

אוזו מיני

בישראל ניתן להשיג כמה וכמה סוגים של אוזו – ולמי שרוצה לגוון את העראק המקומי בניואנסים יווניים, יש מבחר לא רע. שני המותגים הטובים ביותר לטעמי הם סן־ריבאל ופלומארי, אבל יש מותג־על יווני שעלה לאחרונה לישראל: אוזו מיני. התווית בהשראת שנות ה־60 והטעם מצוין (בתנאי שמוהלים בקרח. אני אוהב גם מעט מים קרים).

המחיר בישראל: כ־70 שקלים 


ברנדי מטקסה

מכירים את זה שאומרים על ברנדי משובח שאם הוא היה גדל בחבל הארץ הנכון בצרפת, הוא היה קוניאק? זה לא המקרה, ואני לא מתכוון לגרוע מכבודו, אלא רק לומר שלברנדי היווני יש אופי משלו. מטקסה הוא שם מזקקה שמייצרת את הברנדי הזה (וגם אוזו) בכמה דרגות יישון, המשובחת שבהן היא 12 כוכבים, ואחריה שבעה כוכבים, וגם דרגת החמישה כוכבים לא רעה. 

טווח המחירים: בין 90 שקלים לדרגה המיושנת פחות ל־150 שקלים 

לדרגה הגבוהה