הרחוב התל־אביבי השקט לא הסגיר את החגיגה הסוערת שהתרחשה בקומה השלישית של בית לייוויק (המרכז לתרבות היידיש). השעה הייתה רק שבע בערב, וכבר הוודקה זרמה כיין והיין כוודקה, ובאולם הקטן הקשישים נלחמו על הכיסא האחרון במרץ רב. "יענקל'ה, מה שלומך?", קרא בצהלה הסטנדאפיסט יואב רבינוביץ' מהבמה הקטנה ונופף לעבר יעד לא ידוע, ומשלא זכה לתגובה הוסיף, "נו, בטוח למישהו קוראים פה יענקל'ה".

נאמן למעמדו כשופט ראשי באולימפיאדת הצ'ולנט הראשונה, התהדר רבינוביץ' בז'קט ומכנסיים מחויטים. רק ששאר הצופים – מינוס יענקל'ה, שכנראה לא יכול היה לבטל את הקונצרט של הפילהרמונית - ידעו מה מחכה להם והגיעו עם מכנסיים רפויים וחולצות גדולות, שיכילו בנוחות חמש מנות של חמין.

רמת הציפייה הגיעה לשמיים והדריכות הייתה בשיאה. אלא שעם ההתרגשות הייתה גם חרדה: האם מה שמתאים ליום שבת בצהריים, כשלפניך נמתחות שעות ארוכות של שכיבה ועיכול, יתאים ליום רביעי בשעה שבע בערב? והאם בני הגיל השלישי שגדשו את האולם יצליחו להתמודד עם הקטניות, הבשר ותפוחי האדמה?

"חשבנו שיבואו רק החברים", אמר הוגה הרעיון אסף גלאי, בעודו הודף מיקרופונים של כלי תקשורת שבאו לסקר את האירוע והוסיף מהרהר: "כנראה אם היינו עושים את האולימפיאדה בשבת בצהריים, היינו יכולים למלא את היכל התרבות".

גלאי הוא אחד מחברי "דור ההמשך של אוהבי היידיש", עמותה של צעירים - יותר ופחות - שמתכנסים כמה פעמים בשבוע בבית לייוויק על מנת ללמוד את השפה הנכחדת. לאחרונה הם יצאו בסדרת הרצאות שבה סיפרו, בין היתר, על הגולם, על בית הקברות בוורשה ועל תיאטרון הבובות של מוטי ברכר, והחליטו לחגוג את סיום הסדרה בהפנינג לחברים: תחרות צ'ולנט שלא נושאת שום פרס. "זה לא המקצוע של אף אחד מאיתנו", גלאי קצת מתנצל. "אני בכלל במאי של סרטים דוקומנטריים".

תהליכים סודיים

מי שהגיעה לסייע לגלאי להרים את הערב היא הסטנדאפיסטית הנמרצת והקולנית בקטע טוב מיטל שפירו. היא מרימה סיר צ'ולנט ענק וסוחבת אותו לקומה השלישית בלי להתנשף, ואחר כך היא מארגנת תחרות קצרה לאכילת גפילטע פיש ושוכחת לקחת זמנים. טוב שהיה בקהל מי שספרו לשני המתמודדים דקה אחת, שבמהלכה המתמודד ברוך דחס לפיו שישה גפליטע פיש שלמים וזכה בתואר הנכסף. כשקיבל במתנה צנצנת נוספת, תהה ברוך אם הוא יכול לפתוח אותה ולהמשיך לנשנש. אין ספק שמדובר בשיאן גינס בפוטנציה, ואני מציעה לקהילה לטפח אותו כנציג שלהם.

"מי יכול לשפוט אחרי שלוש מנות?" אולימפיאדת הצ'ולנט. צילום: יובל חן

בינתיים, המתחרים, שלא מודעים זה לקיומו של זה, ממתינים בסבלנות לרגע שבו הקסם יקרה והסיר יפתח. מי שמסומן כמועמד ודאי לזכייה הוא אילן אנגל בן ה־40, שעשה את כל הדרך עם הסיר הלוהט מנס ציונה. "כשאני מתגעגע להורים שנשארו בבלגיה אני מכין את הצ'ולנט של אמא", הוא אומר ומספר שעלה לישראל לפני שמונה שנים עם אשתו ושלוש בנותיהם. כשאני שואלת אותו איזה צ'ולנט הוא מכין, הוא לא מבין את השאלה. "מאיזה גטו, את שואלת?" הוא מחייך. "יש בו בשר איכותי, שעועית, תפוחי אדמה, עצמות מוח והרבה טעם ונשמה".

אתה כבר יודע מה הפרס הראשון לזוכים?

"אמרו לי שמקבלים ספר, אבל לא באתי בשביל הפרס. הזכייה תהיה כבוד בשבילי ובשביל המשפחה שלי".

מתי הכנת את הצ'ולנט שלך?

"אתמול. אי אפשר להכין ולהגיש באותו יום. הוא היה 20 שעות על האש ובתנור, ועבר עוד כמה תהליכים סודיים שלא אגלה כאן. לצ'ולנט שלי אין מתחרים".

אתה מאמין שתזכה?

"כשאני מסתכל על ממוצע הגילים כאן אני חושב שיש לי סיכוי טוב. אולי יש כאלה שלא יגמרו את הערב. טוב, מאוחר בשבילם. אבל עכשיו אמרו לי שאני לא אוכל למזוג את האוכל וחבל, כי יש לי שיטה מיוחדת למזיגה. אני מכניס את הכף לסיר למטה ואז לוקח את כל הטוב עד למעלה ומעביר לצלחת. אני מקווה שמי שימזוג לא ייקח את הצ'ולנט רק מלמעלה, כי זה יפספס הכל".

חברי דור ההמשך קיבלו לטובת האירועים שלהם תקציב קטן מהרשות הלאומית לתרבות היידיש. "זה האירוע הראשון של הרשות הלאומית לתרבות היידיש שלא מעניק פרס מפעל חיים ליעקב בודו", אומר רבינוביץ' ומוסיף שאם בודו נמצא בקהל, הוא מוזמן לעלות לקבל את הפרס. הקהל כמעט נחנק מצחוק. תגובתו של בודו לא הגיעה עד רגע סגירת הגיליון.

צילום: יובל חן

הונגרי טוב

לקולות קרקורי הבטן של הנוכחים, שכנראה לא אכלו מהבוקר, סיפר חוקר האוכל והשופט אסף אביר על מאכל השבת, והראה שככל הנראה שורשיו מגיעים עד למאה השנייה, אי שם ברומא. "אם הצרפתים מתגאים בבישול של שבע שעות, גם לנו יש במה להתגאות: בבשר שהתבשל במשך 20 שעות וכבר לא נראה כמו בשר", הוא אומר.

חוץ מאביר ורבינוביץ', חבר השופטים כלל גם את הסטנדאפיסט אורן ברזילי, שהודה כי הוא "לא מבין כלום בצ'ולנט ומייצג את הדעה של האיש ברחוב, שכל כך חשובה בתחרויות כאלה", וגם את שלומית שלא היה ברור מה שם משפחתה, כי היא דיברה למוט של המיקרופון ולא למיקרופון עצמו, ומי שהגביר את הווליום במכשיר השמיעה שלו שמע אותה אומרת: "אני שמחה להיות באירוע שרק אתמול נודע לי עליו".

ואחרונה וגם – יסלחו לי שאר השופטים – הכי חביבה ויפה, הייתה שושקה אנגלמאיר, אקטיביסטית חברתית ופורצת דרך שלא ויתרה על העקבים, אבל התהדרה בסינר אדום והבטיחה להיות שופטת הוגנת. אחרי שהסירים נפתחו והמנות חולקו, נשמעו קריאות רמות נוסח "אין קישקע בצ'ולנט שלי, איך זה יכול להיות?" ו"הביצים בושלו בנפרד, הן לא חומות. זו שערורייה", "איפה השירותים?" וגם "אוי אוי אוי, זה הבשר הלא נכון".

צילום: יובל חן

לרגע אחד התפתחה דרמה קטנה, כשארבעה אנשים שטענו בתוקף שהגיעו במיוחד מחולון לאולימפיאדה ולא יכלו להיכנס כי האולם מלא והתקנות העירוניות אוסרות להכניס יותר אנשים מהמותר, כמו שהן אוסרות על רעש בין שתיים לארבע, ותקנות הרי חייבים לקיים. "אבל באנו לאכול", הם קראו בתחינה נרגשת. לבסוף, בשילוב של עורמה יהודית וחוסר תשומת לב של האישה בכניסה, הצליחו להשתחל פנימה וליהנות מהשאריות שהיו דבוקות לסיר.

"אנשים באו רעבים", אמר אנגל שהודה שלא אכל את המנות של המתחרים שלו. הוא טוען שלא הצליח לפלס את הדרך עד לשולחן ואני חושבת שהוא פשוט פחד. "שמים לאנשים הרבה אוכל בצלחת, ומי יכול לשפוט אחרי שלוש מנות?" אמר בתרעומת. אחר כך הוא גילה שלאחד המתחרים יש קייטרינג, ושקל לפרוש.

"הגעגועים הביאו אותי לכאן", אמרה לי רות זמיר. "גם לשבת בבוקר עם אמא ואבא שלי וגם לשבת בבוקר עם הילדים שלי, שהיו מתעוררים ודורשים צ'ולנט וביצה קשה. עכשיו יש לי בת אחת בחו"ל ובן דתי שלא אוכל את האוכל אצלי וקשה לי נורא. הצ'ולנט הוא מפגש משפחתי, אירוע חברתי. לא אוכלים אותו לבד".

אחרי האוכל היה קשה לכנס את כל הנוכחים כדי לשמוע את החלטת השופטים. חלק מהקהל התחמק מהאולם ולא חזר, אולי מהחשש שמשהו ישתחרר מגופם אחרי כמות כל כך גדולה של קטניות, ואין לנו אלא להודות להם על כך. האווירה השמחה והמשועשעת כנראה שחררה לשופטים את חרצובות הלשון והם הפליאו לעקוץ את המתמודדים. "אכלתי ונזכרתי בסבתא שלי, ואני שונא את סבתא", "הרגיש כמו גרסה עדינה ותפלה של צ'ולנט", "המון בשר, המון שרוף", ועוד כהנה וכהנה. כך שמתוך חמישה מתמודדים, שניים ברחו הביתה מרוב עלבון.

הרגע הגדול הגיע. אבנר קלנר, שהוצג כ"כנר מפורסם וחתיך עולמי", הגיע למקום השלישי עם ניסוי – שהוכתר בהצלחה - להכניס ארטישוק ירושלמי לצ'ולנט. אנגל הגיע למקום השני המכובד ולמקום הראשון הגיע פה אחד מוטי שוורץ, שאמר "אוכל פולני טוב הוא אוכל הונגרי", וראה איך תשואות הקהל מתחלפות בקריאות זעם.

"צ'ולנט זה כמו החיים", סיכמה יפה שושקה רגע לפני הפיזור. "גם כשאנחנו מכניסים את כל המרכיבים הכי טובים, אנחנו לא יודעים מה יצא בסוף". ובעוד הקהל שוקע במחשבות מהורהרות על התובנה, נשמעה זעקה נרגשת מהקהל "רוצים סטנדאפ". רגע, מה היה לנו עד עכשיו?