"באחד הלילות כשהייתה באושוויץ, סבתא חלמה שהיא תגיע לארץ ישראל ותמכור גלידה. אחרי ששרדה את אושוויץ, היא אכן עלתה ארצה והגשימה את חלומה", מספר צביקה קריסטל, דור שלישי לגלידת פינגווין בכפר סבא, אחת הגלידריות הוותיקות שסיפורן מלווה את סיפורה של המדינה. "סבי צבי־אריה קריסטל וסבתי הלנה ז"ל הגיעו ארצה בשנת 1949", מספר קריסטל. "הם איבדו את כל משפחתם, חוץ מאבי סבתי שעלה איתם. סבתא שמעה שמאוד חם בארץ. בפולין היא ראתה שלגון בשם פינגווין - לבן באמצע ושחור מסביב. זה השם שהיא בחרה לגלידה שפתחה בארץ".



כיצד החלום יצא לפועל?
"בתחילה סבא וסבתא עבדו כפרדסנים וקטפו תפוזים. ואז סבתא אמרה לסבא: 'אתה זוכר את החלום של אושוויץ כששכבנו באחד הכלובים? תראה איך אנחנו מזיעים וחם לנו. למה שלא נעשה גלידה ונקרר קצת גם את האנשים?' באותו זמן סבא שלי פגש במקרה ברחוב תייר איטלקי שסיפר לו שיש מכונות גלידה באיטליה. סבא וסבתא אירחו אותו לשבת, וסבא אמר לתייר שהוא עולה איתו על האונייה הראשונה מנמל חיפה ומפליג לאיטליה. אחרי שבועיים הם הגיעו לאיטליה. סבא למד את כל רזי המקצוע, חזר לארץ עם מכונה שמייצרת גלידה והתחיל לעבוד".



גלידת פינגווין, שהייתה בתחילתה חנות קטנה, נפתחה בשנת 1951 ברחוב רוטשילד 43 בעיר. "עד היום אנחנו נמצאים באותו מקום ומייצרים גלידה באותה שיטה של סבא וסבתא, ללא שינוי", מספר קריסטל, 38. "שניהם עבדו בגלידרייה 15 שעות ביום. סבא נפטר בגיל 56, סבתא נפטרה לפני שנתיים בגיל 93. עד יומה האחרון היא הייתה באה למפעל, צועקת, מייצרת, מעירה. היום אבי יצחק בן ה־70 ואני ממשיכים את המסורת. זוהי גלידה טרייה, שאנחנו מייצרים כל יום, חמישה וחצי אחוזי שומן, עם הטעמים הייחודיים שלנו: פונץ'־בננה; רום צימוקים; וקרמל מאוד מיוחד. אלה טעמים מאוד מסורתיים, נוסטלגיים, ולא חטיפי גלידה שמוכרים היום".



צביקה קריסטל, גלידת פינגווין. קרדיט: צילום פרטי



קריסטל היה מסתובב בגלידרייה מהיום שהוא זוכר עצמו. "לפני שנתיים פתחנו סניף נוסף באזור התעשייה של כפר סבא על טהרת גלידות איטלקיות", הוא מספר.



מה מסמל עבורך סיפורה של גלידת פינגווין?
"זה לבוא מהשואה בלי אמצעים, בלי כלום, בלי כסף ולהגשים חלום, לבנות מאפס. יש כאן מסר שאין דבר העומד בפני הרצון. זו התמדה, לבנות עסק בעשר אצבעות, זו יזמות משנות ה־ 50. היום חיים בעולם של שפע. הכל קל, לא מעריכים את אלה שעבדו פעם קשה".



הפרלמנט של העיר

מאחורי סיפורה של גלידה באר שבע הוותיקה, שהחזיקה בסניפים בכל רחבי הארץ, עומד סיפורם של יוליה ושמואל רוטנברג ז"ל, שבזמן השואה ברחו מפולין לאוזבקיסטן. אחרי המלחמה הם שבו לפולין, ויוליה נכנסה כשותפה במפעל לגלידות. לאחר תקופה קצרה, בשנת 1950, היא לקחה עמה שתי מכונות גלידה ועלתה ארצה.



"סבא שלי, מהנדס בארות נפט במקצועו, היה אסתמטי", מספר הנכד, עודד בר, 52. "אמרו לו שכדאי לו להגיע לבאר שבע, כי שם אין הרבה לחות. הם הגיעו לרחוב הדסה 50, לבית ערבי בן שתי קומות. סבא, סבתא ואמי גרו בקומה העליונה, ולמטה פתחו גלידרייה – גלידה באר שבע - וגם מסעדה קטנה. עד היום הגלידה נמצאת באותו המקום. המסעדה הפכה להיות הפרלמנט של באר שבע בשנות ה־50, והגלידרייה הפכה לשם דבר".



גלידה באר שבע. קרדיט: צילום פרטי



מה היה מיוחד בה?
"סבתא הייתה מכינה גלידה משמנת, בדיוק כמו שאני מכין היום. אני עדיין משתמש במתכונים שלה. אחד הטעמים הראשונים שהיא עשתה היה וניל עם אגוזים וצימוקים. בשנות ה־ 50, תקופת הצנע, אני לא יודע מהיכן הצליחה לארגן את כל זה. אבל בטח המלחמה עשתה לה סטאז' רציני באיך לשרוד. הטעם הזה קיים עד היום. היו לה עוד כמה טעמים שעמם התחילה: מוקה מהנס קפה שהיה אז בארץ, שקדים, לימון ובננה. גם הם קיימים עד היום. סבתא הייתה מביאה חלב ממשק שהיה אז בשכונת נווה נוי בבאר שבע, מבשלת בלילה את החלב ומשאירה במקרר כדי שהשומן יעלה למעלה. היא גם הייתה מכינה קצפת מהשמנת. עד היום אנשים מאוד אוהבים אצלנו קצפת מעל לגלידה".



מה היה סוד ההצלחה של סבתך?
"היא עשתה גלידה טובה. אמרה לי: 'כשאתה עושה גלידה, אל תחשוב על כלום, רק על גלידה, שיהיה טעים'. בחדר שבו הייתה מכינה גלידה, לא היה משקל. היא לא הייתה חוסכת. הייתה שמה את המוצרים הכי טובים בכמויות שצריך. ידעה לעשות את הבאלאנס בין המוצרים. סבתא וסבא היו ביחד בגלידה. היא עבדה, הוא אירח לה חברה. סבתא עבדה עד גיל 93. בגיל 92 היו לה גלידריות בכל הארץ. גרתי אז בתל אביב. היא התקשרה אלי ואמרה שאני צריך לבוא לגור בדרום, כי אין לה יותר כוח. עד גיל 92 היא הייתה לבד, עומדת במטבח יום־יום, פותחת בשמונה בבוקר וסוגרת בחצות. יש בגלידרייה כיסא שהייתה יושבת עליו, נרדמת עליו. החיים בגלידה היו הבית שלה.



"סבתא הייתה אישה שבנתה עסק בתקופה שנשים פחות עשו", הוא מוסיף. "היא הייתה אישה מאוד חזקה. זה מפעל חיים שלה שאני ממשיך. גם הילדים שלי כבר איתי בתוך העשייה".



את הסניפים ברחבי הארץ החליטו בסופו של דבר לסגור, וכיום לגלידה באר שבע יש חמישה סניפים בבירת הנגב. "אני מכין את הגלידה על פי המתכונים של סבתא: על בסיס שמנת, ללא חמאה או מייצבים", מספר בר. "אנחנו כמה שיותר מתקרבים למוצרים הטבעיים. כמובן שהתפתחתי מאז ויצרנו הרבה מאוד טעמים חדשים. מאז שהגענו ל־150 טעמים, כבר הפסקתי לספור".



דרך חיים


מאחורי סיפורה של גלידריית פיני־לק באילת נמצא סיפורם של משה וטובה אינגבר ז"ל, ניצולי שואה, שעלו ארצה מפולין בשנת 1957 עם בנם התינוק, פיני. "גם בפולין הם יצרו גלידה", מספר פיני. "כשהם הגיעו לארץ, הם התיישבו בהתחלה בהרצליה, שם פתחו בשנת 1958 גלידרייה בחוף השרון וברחוב הס. הייתה לנו עגלה עם שלושה גלגלים בצבע ירוק, והיינו מסתובבים איתה בבתי ספר ובשכונות ומוכרים גלידה. בחוף היה לנו חמור שהייתה רתומה אליו עגלה, וככה מכרנו גלידה לאנשים בים".



"מי שגידל אותי היה אח של אבא, שקראו לו אריה", מספר פיני, 64, שבהיותו בן שש התייתם משני הוריו. "בהתחלה לגלידה לא היה שם, וכשהוריי נפטרו, קראנו לה גלידת אריה. עבדתי עם הדוד בגלידה. המשכנו עם ארבעת הטעמים שהוריי יצרו: וניל, שוקולד, תות ומשמש. הגלידה הייתה אך ורק על בסיס חלב ושמנת. אחר כך כמובן נוספו עוד טעמים, כשהטעמים ההתחלתיים קיימים עוד היום. הדוד והגלידה היו המשפחה שלי. עד היום הגלידה היא המשפחה שלי".



פיני אינגבר, גלידת פיני־לק. קרדיט: צילום פרטי



לפני 40 שנה עבר אינגבר לאילת והעניק לגלידרייה את שמו. "השם אמנם השתנה, אבל הטעמים הם אותם טעמים", הוא אומר. "יש לנו בסך הכל 56 טעמים. יש לי גם דבר ייחודי: אני מוכר לפי משקל, לא לפי כדורים. את הטעמים אני מפתח יחד עם בתי טום, 29, שקרויה על שם סבתה. כל יום אנחנו מכינים גלידה טרייה בעבודת יד. אנחנו גם מפסטרים לבד את החלב. היה ברור שגם הבת שלי תבוא לעבוד בגלידה. היא גדלה פה עוד מאז שהייתה בלול".



מה מסמלת הגלידה בשבילך?
"גלידה היא דרך חיים מבחינתי. גיליתי שאני נהנה מהאנשים, מהיצירה. אני אדם מאוד מאושר בזכות הגלידה. כמובן שההורים שלי תמיד הולכים איתי. אמנם הייתי רק בן שש כשהם נפטרו, אבל תמיד ראיתי איך הם השתדלו לייצר את הגלידה ולהתקיים בארץ בתקופת הצנע. לכן היום לזכרם אני עדיין שומר על הטעמים המסורתיים שלהם".