"באחד הלילות כשהייתה באושוויץ, סבתא חלמה שהיא תגיע לארץ ישראל ותמכור גלידה. אחרי ששרדה את אושוויץ, היא אכן עלתה ארצה והגשימה את חלומה", מספר צביקה קריסטל, דור שלישי לגלידת פינגווין בכפר סבא, אחת הגלידריות הוותיקות שסיפורן מלווה את סיפורה של המדינה. "סבי צבי־אריה קריסטל וסבתי הלנה ז"ל הגיעו ארצה בשנת 1949", מספר קריסטל. "הם איבדו את כל משפחתם, חוץ מאבי סבתי שעלה איתם. סבתא שמעה שמאוד חם בארץ. בפולין היא ראתה שלגון בשם פינגווין - לבן באמצע ושחור מסביב. זה השם שהיא בחרה לגלידה שפתחה בארץ".
גלידת פינגווין, שהייתה בתחילתה חנות קטנה, נפתחה בשנת 1951 ברחוב רוטשילד 43 בעיר. "עד היום אנחנו נמצאים באותו מקום ומייצרים גלידה באותה שיטה של סבא וסבתא, ללא שינוי", מספר קריסטל, 38. "שניהם עבדו בגלידרייה 15 שעות ביום. סבא נפטר בגיל 56, סבתא נפטרה לפני שנתיים בגיל 93. עד יומה האחרון היא הייתה באה למפעל, צועקת, מייצרת, מעירה. היום אבי יצחק בן ה־70 ואני ממשיכים את המסורת. זוהי גלידה טרייה, שאנחנו מייצרים כל יום, חמישה וחצי אחוזי שומן, עם הטעמים הייחודיים שלנו: פונץ'־בננה; רום צימוקים; וקרמל מאוד מיוחד. אלה טעמים מאוד מסורתיים, נוסטלגיים, ולא חטיפי גלידה שמוכרים היום".
קריסטל היה מסתובב בגלידרייה מהיום שהוא זוכר עצמו. "לפני שנתיים פתחנו סניף נוסף באזור התעשייה של כפר סבא על טהרת גלידות איטלקיות", הוא מספר.
"סבא שלי, מהנדס בארות נפט במקצועו, היה אסתמטי", מספר הנכד, עודד בר, 52. "אמרו לו שכדאי לו להגיע לבאר שבע, כי שם אין הרבה לחות. הם הגיעו לרחוב הדסה 50, לבית ערבי בן שתי קומות. סבא, סבתא ואמי גרו בקומה העליונה, ולמטה פתחו גלידרייה – גלידה באר שבע - וגם מסעדה קטנה. עד היום הגלידה נמצאת באותו המקום. המסעדה הפכה להיות הפרלמנט של באר שבע בשנות ה־50, והגלידרייה הפכה לשם דבר".
"סבתא הייתה אישה שבנתה עסק בתקופה שנשים פחות עשו", הוא מוסיף. "היא הייתה אישה מאוד חזקה. זה מפעל חיים שלה שאני ממשיך. גם הילדים שלי כבר איתי בתוך העשייה".
את הסניפים ברחבי הארץ החליטו בסופו של דבר לסגור, וכיום לגלידה באר שבע יש חמישה סניפים בבירת הנגב. "אני מכין את הגלידה על פי המתכונים של סבתא: על בסיס שמנת, ללא חמאה או מייצבים", מספר בר. "אנחנו כמה שיותר מתקרבים למוצרים הטבעיים. כמובן שהתפתחתי מאז ויצרנו הרבה מאוד טעמים חדשים. מאז שהגענו ל־150 טעמים, כבר הפסקתי לספור".
מאחורי סיפורה של גלידריית פיני־לק באילת נמצא סיפורם של משה וטובה אינגבר ז"ל, ניצולי שואה, שעלו ארצה מפולין בשנת 1957 עם בנם התינוק, פיני. "גם בפולין הם יצרו גלידה", מספר פיני. "כשהם הגיעו לארץ, הם התיישבו בהתחלה בהרצליה, שם פתחו בשנת 1958 גלידרייה בחוף השרון וברחוב הס. הייתה לנו עגלה עם שלושה גלגלים בצבע ירוק, והיינו מסתובבים איתה בבתי ספר ובשכונות ומוכרים גלידה. בחוף היה לנו חמור שהייתה רתומה אליו עגלה, וככה מכרנו גלידה לאנשים בים".
"מי שגידל אותי היה אח של אבא, שקראו לו אריה", מספר פיני, 64, שבהיותו בן שש התייתם משני הוריו. "בהתחלה לגלידה לא היה שם, וכשהוריי נפטרו, קראנו לה גלידת אריה. עבדתי עם הדוד בגלידה. המשכנו עם ארבעת הטעמים שהוריי יצרו: וניל, שוקולד, תות ומשמש. הגלידה הייתה אך ורק על בסיס חלב ושמנת. אחר כך כמובן נוספו עוד טעמים, כשהטעמים ההתחלתיים קיימים עוד היום. הדוד והגלידה היו המשפחה שלי. עד היום הגלידה היא המשפחה שלי".
לפני 40 שנה עבר אינגבר לאילת והעניק לגלידרייה את שמו. "השם אמנם השתנה, אבל הטעמים הם אותם טעמים", הוא אומר. "יש לנו בסך הכל 56 טעמים. יש לי גם דבר ייחודי: אני מוכר לפי משקל, לא לפי כדורים. את הטעמים אני מפתח יחד עם בתי טום, 29, שקרויה על שם סבתה. כל יום אנחנו מכינים גלידה טרייה בעבודת יד. אנחנו גם מפסטרים לבד את החלב. היה ברור שגם הבת שלי תבוא לעבוד בגלידה. היא גדלה פה עוד מאז שהייתה בלול".
התרעות פיקוד העורף